ערב פסח בבית משפחת נריה בכפר הרא"ה לא היה דומה לשום דבר אחר.
בעוד שבבתים הסמוכים כבר עלה ריח החזרת והקניידלך, בביתם של הרב והרבנית נריה המולה הייתה מסוג אחר לגמרי. "ערב פסח אצלנו היה שילוב של בית ספר ובית של חסד", נזכרת צילה בראלי, בתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל בערגה בראיון באולפן ערוץ 7.
"אלפי ספרים היו מוצאים החוצה, מתאווררים על פחים, ואנחנו הילדים היינו דופקים אותם להוציא את האבק. אבא הכיר כל ספר וספר, ידע בדיוק את מקומו. ובעודנו עסוקים בספרים, אימא הייתה מנהלת מפעל אדיר של 'קמחא דפסחא' במרפסת עבור עולי תימן מהאזור. שמן, יין, מצות - הכל עבר דרכה ברגישות עצומה", היא מוסיפה.
המטען הרוחני שספגה בבית אביה מלווה את צילה עד היום, ובמיוחד השנה, כשהיא מתבוננת בטקסט ההגדה דרך עיניים דומעות. "אבא, שהיה יוצא רוסיה הסובייטית וחש את כל ההיסטוריה היהודית על כתפיו, היה אומר את 'והיא שעמדה' בכוונה עצומה. הוא לא רק שר, הוא חווה את זה. המילה 'לכלותנו' הדהדה אצלו. פעם זה היה נראה לנו כמו קטע מהגלות, משהו של פעם. היום, אחרי 'חרבות ברזל', כל אחד בירושלים, בתל אביב או בעוטף מבין מה זה שעומדים עלינו לכלותנו. האיראנים, חמאס - זה אותו עמלק. העוצמה הזאת מהדהדת השנה".
גם הקטע של "שפוך חמתך אל הגויים" מקבל אצלה פרשנות אקטואלית וחדה. "אבא היה פותח את הדלת ואומר 'ברוך הבא' לאליהו הנביא בהתרגשות. שפוך חמתך זה לא רק נקמה פיזית, זה כלפי אלה שנלחמים בנו רוחנית, אלה שלא רוצים לראות את אצבע אלוקים בעולם. השנה אנחנו רוצים שפוך חמתך. שהקדוש ברוך הוא יגמור את העבודה, גם דרך חיילינו ולוחמינו הגיבורים וגם דרך מהלכים עולמיים. אנחנו נלחמים על קיומנו, והוא יצילנו מידם".
לאחר נישואיה לרב מוטי בראלי זצ"ל, הקימו השניים בית של תורה ושליחות. צילה נזכרת בתקופה החלוצית ברובע היהודי מיד לאחר מלחמת ששת הימים: "עברנו לבתי מחסה בכ"ח באייר תש"ל. אני זוכרת את עצמי מנקה את אדן החלון ומשקיפה על ההמונים שגודשים את הדרך לכותל, כביש עוד לא היה שם. הילד הבכור שלנו, הרב אריאל (היום רב היישוב בית אל), היה הילד הראשון שנולד בין החומות אחרי המלחמה. גדלנו בתוך ענני אבק של שיקום הרובע, זו הייתה חלוציות במיטבה".
המסע המשפחתי המשיך לישיבת ההסדר במעלות לאחר הפיגוע הקשה שם, ומשם לפסגות. הרב מוטי בראלי הקדיש את חייו ללימוד דיינות ולבית הדין לגיור, משימה שהפכה למפעל חיים משפחתי. "בסעודות ליל שבת, מעבר לדברי התורה והזמירות, מוטי היה מספר על חוויות מבית הדין, תמיד מתוך מעורבות פנימית עמוקה. הוא לא הסתפק בתהליך הפורמלי; הוא היה מקדיש ערבים שלמים בטלפונים כדי למצוא לכל גיורת משפחה מאמצת. הוא רצה שהן יכירו את השטח, את הבית היהודי, לא רק את ספר הספרים. זה היה שולחן עגול של אהבת ישראל".
אולם לצד האור הגדול, צילה חוותה גם צער עמוק. לפני כעשר שנים נפטר אישהּ, הרב מוטי, לאחר מחלה קשה. המלחמה האחרונה הוסיפה שכבות של שכול למשפחה המורחבת. אחיינה האהוב, דוד מאיר, נפל ביום הראשון למלחמה בקרבות בבארי. לאחר מכן נהרג בעלה של נכדתה, מעוז פניגשטיין הי"ד. אחיין נוסף, משה צבי (הקרוי על שם אביה), נפצע קשה מאוד אך ניצל בנס. "יש לנו בלב חדרים", היא מתארת בכנות נוקבת. "חדר אחד לשמחות ולנחת, וחדר שני לצער ולמחירים הכבדים. הם קיימים זה לצד זה. אני אומרת לעצמי 'מזמור לתודה' גם כשקשה, כי באמת מסתכלים כלפי מעלה".
בתוך החשיכה, זכתה צילה לבנות קומה נוספת בחייה. שבע שנים לאחר שהתאלמנה, נישאה בשנית לנתן דרייפוס מבית אל. "הקדוש ברוך הוא בנה לי בית חדש. לא חשבתי שזה על סדר יומי, אבל זה קרה. נתן הוא איש מעשה שתמיד קובע עיתים לתורה, מעביר דף יומי לפנות בוקר בישיבת בית אל. זה נותן לי ולילדיי רוגע לדעת שיש לי עוגן, שיש מי שדואג לי".
את הראיון היא חותמת במסר של תקווה וגאולה, המופנה במיוחד לנשי הציבור הדתי-לאומי והישראלי בכלל. "אנחנו סופרים את העומר מחג החירות הלאומי שלנו ועד לעצרת. אני לא יודעת מתי נשיא ארצות הברית יחליט שאנחנו כבר לא מאוימים, אבל הגאולה בוא תבוא. ובזכות מה? בזכות נשים צדקניות וגיבורות. הקדוש ברוך הוא מסתכל על 'עזרת נשים' השנה ורואה גיבורות שנמצאות בחזית הבית, בחזית האמונה, בכל מקום. בזכותן נאמר לפניו שירה חדשה".