אושיית התקשורת נטלי דדון מספרת באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 על התהליך שהיא עוברת בשנים האחרונות, משערי האופנה הבינלאומיים ועד לחזרה אל השורשים והזהות היהודית המתחזקת שבה.
"הנשמה חיפשה בית" היא מגדירה את התחושות שליוו אותה בימי הסערה והטלטלה הנפשית שעברה כאישה דעתנית וחזקה אך עוברת ממצבי קיצון שונים וגועשים. במציאות החיים החדשה שלה מוצאת את עצמה דדון כשהיא אינה תלויה ביחסם של אחרים אליה, בשילובה באייטם או בצילום כזה או אחר. לאורך כל השנים הללו היה בה רעב ליציבות ולשיעמום, כלשונה, רצון למצוא את עצמה בחבורה שלא מרגישה צורך להוכיח את עצמה בפני אחרים, שטוב לה עם איך שהיא, בלי למלא חלל במיוחדות.
האגו, היא אומרת, לא נעלם ולא נמחק. הוא קיים ונפגשים ונאבקים אתו בנקודות שונות של החיים. התודעה העכשווית נכונה לוויתורים והתבטלות מבלי למחוק את עצמיותינו. אדם שאינו לומד חסידות, היא אומרת, נבהל ממונחים שכאלה ורואה בהם מחיקת העצמי, אך העמקה מביאה לתחושת ערך ללא הצורך במחיאות כפיים, פרסום ותשומת לב של הזולת. "זו עבודה יומיומית", היא אומרת ומציינת את הקנאה והתחרות שעודנה קיימת ופועלת ומחייבת עבודה ומאמץ.
בהמשך דבריה מתייחסת דדון לקשר החזק שלה לציונות ולארץ ישראל, קשר שהתעורר אצלה בשלב מאוחר יחסית של חייה. "זה התחיל במצעד הדגלים", היא אומרת ומציינת דווקא את המגבלות שהוטלו על המצעד, על מנת שלא להכעיס את האויב ובעקבות כך התחושה שמשהו לא הגיוני קורה כאן, "לא הגיוני שאנחנו נשתוק", היא אומרת.
גם על התביעות השונות שנתבעה מגופים שונים בהם חדשות 12 ואחרים, בעקבות דברים שכתבה להגנת לוחמי 'כוח מאה', תביעות כספיות בסכומי עתק ששברו אותה מחד, אך מאידך הוכיחו לה שיש מי שמזהה את העשייה שלה עם התגייסות ההמונים לסייע לה להתמודד כלכלית. "מצאתי את עצמי לא לבד וזה החזיר לי את החמצן לריאות".
תביעות השתקה, היא אומרת, בסופו של יום עובדות, ולו בכך שכל פוסט וכל אמירה נשלחים לעורך דין על מנת לבדוק את מידת חוקיותם לפני פרסומם, מה שהופך את המלאכה למתישה. "הם בונים על הדרך, שאתעסק בזה ולא במה שצריך", היא אומרת וקובעת כי דבריה היו דברים שבקונצנזוס הלאומי, או כאלה שאמורים היו להיות בקונצנזוס הזה.
בהמשך דבריה מספרת נטלי דדון על הקשר המיוחד שנוצר בינה לבין הרבי מלובביץ', "הוא זה שקרא לי", היא אומרת ומתארת את התהליך שעברה בצל תנועת חב"ד וספר התניא. מתוך כך היא מתארת את ההתמודדות עם החלטתה לשמור נגיעה מגברים בעולם שבו העיקרון הזה זר ומוזר, עולם שבו כולם מחבקים את כולם. במציאות העכשווית, היא אומרת, התפיסה היא שהאישה, ואולי בפרט זו העוסקת בדוגמנות, היא כלי ומשום כך הכול מותר ביחס אליה.
עם זאת ולצד הטוב שהיא רואה בכך שכיום קיים חשש מהשלכותיהן של הטרדות, היא גם חוששת מתלונות שמאחוריהן מניע זר. חשש אישי שלה מופנה לבנה שעשוי להיות קרבן לתלונת שווא רק בשל הרקע האישי שלו כבנה של ידוענית. "הוא יעבור משפט שדה בחוץ", היא חוששת וקוראת לקיים בירורים אמיתיים ועמוקים לפני כל פרסום והאשמה שמותירים כתם גם אם מתבררת מציאות אחרת.
על היחס האישי שלה לתרבות היופי אל מול תרבות פיתוח הערכים היא מרחיבה ומספרת על תחושת הצורך במשמעות שליווה אותה גם בתקופת חייה הקודמת. עוד היא מספרת על הקשרים עם חברות וחברים מעולם הערכים והתרבות הקודם של חייה, על הוויכוחים, אי ההסכמות וגם על מי שבחרו שלא לשמור על קשר בעקבות עמדותיה הערכיות כיום.
עוד היא מתארת את המתח והפער בין האופי שדורשים החיים בחוץ, חיי המירוץ וההתמודדות, לבין האופי של חיי הבית פנימה, אופי של רכות, ויתור ועדינות, ומתייחסת גם לשינוי שחוללה בה ההורות וההבנה שיש מי שמסתכל עליה כמתוות כיוון ודרך ומתוך כך גם על הרגעים בהם בנה נחשף להתנהלויות שלה בעולמה הקודם, הפתוח יותר.
ומה לגבי פוליטיקה? האם היא רואה את עצמה משתלבת בזירת ההתגוששות הזו? האם בעיניה הכוח שיש לה כיום, מחוץ לזירה הפוליטית, חזק או חלש יותר מזה של הפוליטיקאים? ובסך הכול, האם היא אופטימית ביחס לעם ישראל ועתידו?