"אבא, למה לא שותים שש כוסות השנה?", השאלה הזו, שהגיעה מפי הבן ש"יודע לשאול", 'חתכה את האוויר' הרבה לפני שהתיישבנו לשולחן הסדר. "אם ארבע הכוסות הן כנגד הגלויות שניצחנו- בבל, פרס, יוון ורומא, מדוע שלא נשתה גם על הניצחון המתקרב בעזה ובאיראן?"
זו שאלה של דור שחי גאולה. אבל כדי לענות עליה, אנחנו צריכים לחזור ללילה אחד בבית המדרש, לילה שבו הכל היה נראה "קצת חשוך", כמעט כמו שחלק מהפרשנים באולפנים מנסים לצייר לנו היום.
הדרמה בבית המדרש: האם יש חובה להתפלל בחושך?
במרכז הסיפור התלמודי עומד ויכוח סוער בין רבן גמליאל (הנשיא) לרבי יהושע: האם תפילת ערבית היא רשות או חובה? לכאורה, ויכוח הלכתי יבש. אך למעשה, זהו ויכוח על המהות שלנו:
רבי יהושע סבר שערבית היא רשות. הלילה הוא זמן של חשיכה, של ספק, אולי שם התפילה אינה מחייבת באותה עוצמה?
אך רבן גמליאל מתעקש: חובה, דווקא כשיש לילה, חובה להתייצב מול ריבונו של עולם.
התלמיד ששאל את השאלה ועורר את הסערה היה לא אחר מאשר רבי שמעון בר יוחאי. הדרמה הגיעה לשיאה כשבן גמליאל הורה לרבי יהושע לעמוד על רגליו כעונש, כשעמד על דעתו, מה שהוביל למרד של החכמים ולהדחתו של רבן גמליאל מהנשיאות.
נס הזקן הלבן
במקום רבן גמליאל מונה רבי אלעזר בן עזריה. הוא היה רק בן שמונה עשרה שנה, צעיר ומלא מרץ, אך בלילה אחד צמח לו זקן לבן, נס שנתן לו מראה של 'זקן ורגיל', כדי שיוכל להנהיג את הדור.
זהו המשפט שאנחנו אומרים בכל ליל סדר: "הרי אני כבן שבעים שנה." מדוע זה חשוב? כי רבי אלעזר בן עזריה הביא איתו בשורה: גם בלילה, גם בגלות, מזכירים את יציאת מצרים. לא מחכים לבוקר כדי להאמין.
אמונתך בלילות
הראי"ה קוק מעמיק בסיפור הזה ומוצא בו את חוסן העם. הוא מסביר שתפילת ערבית הפכה לחובה לא כי הדין היבש הכריע, אלא כי עם ישראל קיבל אותה עליו כחובה.
"העיוור ביום סומך על מי שלידו, אך האדם בלילה על מי יסמוך?"
כשיש "לילה" בהיסטוריה, כמו חורבן, מלחמה, איומים מאיראן או מעזה- דרושה "אמונתך בלילות". המציאות של ערבית כחובה היא ההצהרה של היהודי: אני לא נבהל מהחושך. אני הופך אותו לחלק מהעבודה שלי.
למה כולם באו לבני ברק?
זה מסביר את המעמד המפורסם של חמשת התנאים המסובים בבני ברק. רבן גמליאל לא היה שם. בבני ברק ישבו אלו שידעו "לחיות את הלילה", להחיות את הלילה, הלא הם רבי עקיבא וחבריו.
רבי עקיבא הוא המאסטר של האופטימיות. הוא זה שצחק כשראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, כי הוא ראה מעבר לחורבן את הנבואה שתתגשם. הם סיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
התלמידים חיפשו את הבוקר, את המשהו הברור והמובן. אבל החכמים? הם לימדו שעיקר השבח הוא לספר בתוך הלילה. להפוך לאדם מאמין דווקא כשעדיין לא רואים את הסוף.
הכוס 'השישית' היא הלב שלנו
אז בני שאל על הכוס השישית, ונראה שיש מה להשיב.
את הכוס של "והבאתי", אנו חיים בעוז וברוממות, ומקווים לשתות ולהרים כוס של גאולה שלימה.
אנו מחזיקים טובה לרבי עקיבא על שחיזק אותנו בתקווה מיד לאחר החורבן. יציאת מצרים היא ההוכחה ש"כל כלי יוצר עליך לא יצלח". כשאנחנו יושבים לסדר, אנחנו לא רק נזכרים במה שהיה פעם בפרס או ברומא; אנחנו מזכירים לעצמנו שגם היום, מול כל איום, הנצחיות של ישראל היא עובדה קיימת.
"לילה כאור תאיר" הכוס השישית היא האמונה שאנחנו יוצקים לתוך ארבע הכוסות הקיימות. השנה, כשנשתה, נכוון גם על הניצחונות בהתהוות של היום, שהם רק עוד שלב בסיפור שרבי עקיבא התחיל לספר בבני ברק ולא הפסיק עד היום.
ניכנס בתוך האמונה הגדולה של הלוחמים ומשפחותיהם, שמתוך אהבת עמם ומסירות נפשם, מבקשים מאיתנו כל העת לחייך ולשמוח, לחיות, להאמין בעם ישראל, במדינת ישראל.
בראיון חזר שוב ושוב אלישע מידן, שנפצע במלחמה הקודמת, כמה הוא שמח על הזכות שנפלה בחלקו, כמה הוא היה מצטער אם לא היה שם עם חבריו מקדימה.
לקראת הלוויתו של משה יצחק כץ הי"ד, סיפרו מכריו על החיוך הגדול שלו, על מסירות הנפש שלו בעלייה לארץ, בהתמודדות עם הקשיים, ועל הרצון שלו לחיות ציונות.
"לא לחינם" שר ישי ריבו לקראת פסח: "מה דור גאולה מתמודד, זה לא חזה גם חזון יחזקאל, טוב שרבי עקיבא ראה וצחק וזה לפחות מעודד"
הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר