1.ג ילוי נאות והצעה לסדר: מזה שנים, נוהג אני לפתוח את סדר ליל הסדר, בתזכורת תודעתית שנועדה להמחיש, שעוסקים אנו במעשה-שהיה: 'היום, ט"ו בניסן, ליל הסדר תשפ"ו (נתון זה משתנה, כמובן, מידי שנה) מלאו 3,338 שנה (גם נתון זה משתנה כמובן בחלוף השנים) ליציאתנו ממצרים'.
ניכסתי לעצמי מנהג זה, בזכות ידידי, שופט מחוזי בישראל, א.ד., יהודי שומר תומ"צ, מחברי קהילת 'יבנה' ברעננה, שתמיד התעניין בעיניים בורקות בנתון זה, והסביר לי כי הוא מעוניין לשמוע כמה שנים בדיוק חלפו מאז יצאנו ממצרים, כדי להבין שלא מדובר במיתוס לאומי מומצא (ח"ו) אלא במעשה של ממש שהיה במציאות ההיסטורית.
2. נתון זה, המקובל על מרבית ההיסטוריונים מקרב שלומי אמוני ישראל, מקורו בספר סדר הדורות שחיבר רבה של פינסק רבי יחיאל בן שלמה היילפרין וראה אור בשנת ה'תקכ"ט (1769), ומאז הודפס בכמה מהדורות. המחבר מתבסס על מקורות ראשוניים שעל פיהם חישב ומצא, שיציאת מצרים אירעה בשנת ב' אלפים תמ"ח - היא השנה ה-2,448 לבריאה. (המספר 48', הוא בכלל מספר טעון בתולדות ישראל: בשנת 1948 לבריאה א' אלפים תתקמ"ח, נולד אברהם אבינו אבי האומה; בשנת 2,448 - ב' תמ"ח - התרחשה יציאת מצרים, ובשנת 1948 למניינם החלה מנצנצת מתוך אפר הכבשנים גאולת ישראל השלישית).
אמור מעתה: אם יציאת מצרים התרחשה בשנת 2,448, ואנו מצויים היום ב-ה'תשפ"ו לבריאה (5,786), כי אז תרגיל אריתמטי פשוט מעניק לנו את הנתון המבוקש: (5786-2448=3338). דרך אגב, בשנת תשפ"א, לפני חמש שנים, נחגג מספר מעניין למניין השנים שמאז יציאת מצרים, 3,333 שנה לגאולת מצריים.
על קצה המזלג לגבי 'סדר הדורות': הספר שזכה להסכמות גדולים בישראל כמו הנצי"ב וה'בית הלוי' ורבי חיים ברלין רבה של ירושלים, חובר על ידי הרב יחיאל בן שלמה היילפרין - רבה של מינסק, ראה אור בשנת ה'תקכ"ט (1769), והודפס בכמה מהדורות.
3. יציאת מצרים, אם כן, אינה מיתוס לאומי, שהוא סיפור שמקורו מיטשטש אי שם בערפילי ההיסטוריה הלאומית של אומות העולם מבלי שמעולם הוכחה אמיתותו. מיתוס לאומי הוא 'רק' סיפור, אמיתי או מומצא, או רעיון או דימוי קולקטיבי, שמעניק לקבוצה לאומית תחושת זהות, משמעות ושייכות, מבלי שיהיה אמיתי-עובדתי במובן ההיסטורי; מה שחשוב הוא האופן שבו החברה מאמצת אותו ומשתמשת בו כדי להסביר לעצמה מי היא, מאין באה ולאן היא הולכת.
אנו יודעים מניין ומתי באנו: ה' אלוקינו - הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה, "מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם".
ולאן אנו, עם ישראל, הולכים? על פי חזונם של לא מעט מנביאי ישראל, הכיוון הוא חד סיטרי: עם ישראל עוקף את מזימות ההשמדה של צוררי ישראל - החל מפרעה מלך מצרים דרך המן והיטלר וההייאתולות, כולם שחיקי טמיא - לעבר הגאולה השלמה, המובטחת בתורה, שנויה בנביאים ומשולשת בכתובים, ורק מחמת קוצר היריעה לא נוכל להביא כאן אפילו מקצת מחזונות אחרית הימים וגאולת ישראל שאין ממנה נסיגה כלל. אולם המרגש והאקטואלי שבחזונות הוא זה ששם ה' בפי הנביא ירמיהו, אשר קושר להפליא ראשית ואחרית, גאולת מצרים וגאולת ישראל: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם". לא ניתן להכחיש שזה מה שקורה בזמננו, ואשרינו שזכינו.
4. חכמי ישראל ברוב חוכמתם, הבינו כי המשפחה הישראלית היא-היא התא הכי בסיסי, שמרכיב את עם ה'. וכי דרך הבטוחה להטמעת המיתוס הלאומי בנפשו, היא באמצעות ההתכנסות המשפחתית סביב שולחן הסדר וקריאת הטקסט המכונן של סיפור גאולת מצרים, המופיע בהגדה של פסח (ועליו נוספו פיוטים יפהפיים והמחשות פירוטכניות: מצה, מרור, כרפס, חרוסת, אפיקומן ועוד).
ההגדה של פסח הינה טקסט קאנוני רב שכבתי, שהתעצב במרוצת הדורות, אך במוקדו גרעין מרכזי (ויש אמנם עדות וחסידויות המדלגות על התוספות הספרותיות שהסתפחו אל ההגדה).
5. הגרעין המרכזי הזה של ההגדה מלמדנו בין היתר מי בישראל ראוי להיקרא בשמות הגנאי - געוואלדיק! - 'רשע' ו'כופר בעיקר': "רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?'; לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר...אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל".
הנצחת הבן הרשע בהגדה לדורי דורות, נועדה אולי ללמדנו שבכל דור ודור קם בעם ישראל הבן הרשע-הכופר-בעיקר (כפי שבכל דור ודור סבל עמנו מן 'הַקָּמִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ'). מיהו הרשע של שנת תשפ"ו? אומרת ההגדה: זה "שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל" ונעשה, כלשון ההגדה, "כּוֹפַר בְּעִקָּר". השנה למרבה הצער יש לעם ישראל רבבות רבבות צעירים שממש מוציאים את עצמם מן הכלל לגדר של כפירה בעיקר, והפכו עצמם למשתמטי 'נמות ולא נתגייס' שעצם קיומם מושתת על דמם ומסירות נפשם של בני העם הזה - חילונים, מסורתיים ואנשי הציונות הדתית - אבל בפיהם תירוץ מופרך ושמו 'לימוד תורה', בעוד הם עצמם אינם חשים מחוייבים לתורה, שמחייבת יציאה למלחמת מצווה.
וכבר לימדונו רבותינו אודותם (יבמות ק"ט, ב'), ש"כל האומר אין לי אלא תורה - אפילו תורה אין לו" ורבי חנינא בן דוסא לימדנו (אבות ג', ט') שרק "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת", כך שחכמה ללא יישום מוסרי אינה בגדר יראת החטא: 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?', מצטטת תורת משה את סרבנותו של הבן הרשע שהוציא עצמו מן הכלל, אז במצרים של שנת ב'תמ"ח, וזו הולכת ונמשכת גם כאן בישראל של תשפ"ו.
6. כך שלא רק בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, כמאמר ההגדה, אלא גם שבכל דור ודור קמים כופרים בעיקר שמוציאים עצמם מן הכלל - למעלה מ-300,000 מילואימניקים שעזבו בית ומשפחה, מקום עבודה, עסק ולימודים, וחירפו נפשם במלחמת מצווה שאין מצווה גדולה ממנה, להצלת העם היושב בציון ממלתעות מיליוני צורריו. ואילו ללימוד תורה השתמטו מן העולן- החרשנו. אבל זמניהם בידם כדי להפגין ולהזיק לחברה בסיסמת 'נמות ולא נתגייס', ועוד חודשים אחדים גם נראה אותם כפעילי בחירות של המפלגות שההשתמטות מחובת 'המדינע' הפכה להיות ה'השקופע' העיקרית שלהן.