בשבוע שעבר עבר תקציב המדינה לשנת 2026, ובתוך שעות ספורות הפך שוב המגזר החרדי למוקד של מתקפה תקשורתית כמעט אוטומטית.
כותרות על “מיליארדים שנשפכים", פרשנויות על “נטל כלכלי בלתי נסבל", וקמפיין שמציג מציאות חד ממדית. אלא שכאשר מניחים את הסיסמאות בצד ובוחנים את המספרים עצמם התמונה מורכבת יותר ובעיקר שונה באופן מהותי מהנרטיב הרווח.
אבל לפני המספרים צריך לומר דבר ברור. אין שום הצדקה לחלק כספים קואליציוניים בזמן חירום לאומי כאשר יש אזרחים בצפון ללא מיגון מספק. יישובים כמו קריית שמונה מתמודדים עם מציאות בלתי נסבלת של איום מתמשך ופגיעה בשגרת החיים. סדרי עדיפויות בתקופה כזו צריכים להיות חדים וברורים. ביטחון האזרחים קודם לכל. זו עמדה מוסרית בסיסית, והיא איננה קשורה לזהות המגזר שמקבל את הכסף אלא לעצם השיטה.
כאן בדיוק נכנסת ההבחנה החשובה שרבים מטשטשים. יש הבדל בין ביקורת מוסרית על החלטות פוליטיות לבין טענות כלכליות על היקף התקציב. שני הדיונים הללו שונים לגמרי, והערבוב ביניהם מייצר הטעיה.
תקציב המדינה ל 2026 נע בפועל סביב 800 עד 890 מיליארד ש"ח תלוי בהגדרה החשבונאית של הוצאה כוללת. זה סדר הגודל שממנו צריך להתחיל כל דיון רציני. בתוך המסגרת הזו ההוצאה שניתן לייחס באופן ישיר למגזר החרדי מורכבת ממספר סעיפים ברורים. תקציבי ישיבות ומוסדות תורניים בהיקף של כ 1.6 עד 1.7 מיליארד ש"ח, כספים קואליציוניים ייעודיים בהיקף של כ 1.5 עד 2 מיליארד ש"ח, תוספות לחינוך החרדי בהיקף של כ 0.9 מיליארד ש"ח ועוד סעיפים משלימים בהיקף של כמה מאות מיליונים. גם אם ננקוט בגישה מרחיבה ונחבר את כל המרכיבים הללו יחד מגיעים לסכום כולל של כ 4.3 עד 5 מיליארד ש"ח.
כעת מגיעה נקודת האמת. מתוך תקציב של כ 850 מיליארד ש"ח מדובר בכחצי אחוז בלבד. לא חמישה אחוזים, לא עשרה ולא “נתח דרמטי" כפי שמנסים לצייר אלא סביב 0.55 עד 0.65 אחוזים מתקציב המדינה. זה נתון קר פשוט שאינו נתון לפרשנות.
המשמעות היא פשוטה. אפשר להתנגד לעצם חלוקת הכספים. אפשר לבקר את המניעים הפוליטיים שמאחוריה. אבל אי אפשר לטעון שמדובר במרכיב שמגדיר את כלכלת ישראל או שמסביר את בעיותיה המרכזיות. זו כבר לא ביקורת אלא עיוות.
כדי להבין את עומק הבלבול צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר. בתוך הכספים הקואליציוניים עצמם שהם בהיקף של כ 5 עד 6 מיליארד ש"ח החרדים אכן מקבלים נתח משמעותי. לעיתים מדובר ברבע ואף יותר. אבל הכספים הקואליציוניים הם פחות מאחוז מהתקציב הכולל. לקחת רכיב קטן להגדיל אותו בזום תקשורתי ולהציג אותו כאילו הוא מייצג את כל התקציב זו מניפולציה.
צריך גם להפריד בין תקציבים ייעודיים לבין מדינת רווחה. קצבאות של המוסד לביטוח לאומי אינן תקציב חרדי. הן מחולקות לפי קריטריונים של הכנסה מספר ילדים ומצב סוציו כלכלי. נכון שהחברה החרדית צורכת יותר קצבאות בממוצע למשק בית בעיקר בשל ילודה גבוהה ושיעורי תעסוקה נמוכים יותר. זה פער אמיתי שצריך להתמודד איתו. אבל הוא נובע ממבנה חברתי כלכלי ולא מהעברה פוליטית ישירה.
גם כאן חשוב לומר ביושר. יש פער משמעותי בין חלקים מהמגזר החרדי לבין שאר החברה הישראלית בכל הנוגע להשתתפות בשוק העבודה לתרומה לתוצר הלאומי ולשירות בצה"ל. הפער הזה אינו יכול להישאר כפי שהוא. מדינת ישראל תצטרך לדרוש יותר השתלבות יותר אחריות ויותר שותפות. גם אני כמו רבים הייתי רוצה לראות יותר צעירים חרדים מתגייסים עובדים ולומדים לימודי ליבה שמאפשרים השתלבות בעולם מודרני.
אבל הביקורת הזו לא צריכה להפוך לקמפיין שמנתק את עצמו מהמציאות המספרית. כאשר מציגים את התקציב כאילו מדובר בשוד קופת המדינה כאשר יוצרים תחושה כאילו חלקים עצומים מהמשאבים מופנים למגזר אחד זו כבר לא ביקורת אלא הסתה במספרים.
ובמקביל צריך לומר דבר נוסף באופן ברור. הבעיה איננה מגזר כזה או אחר אלא תרבות פוליטית שבה כספים קואליציוניים מחולקים לפי כוח פוליטי ולא לפי צורך לאומי. זו בעיה רחבה בהרבה והיא חוצה מפלגות וממשלות. מי שרוצה לתקן באמת צריך להתחיל שם.
אין שום סתירה בין הדרישה לתקן את שיטת החלוקה לבין הדרישה לחזק את הצפון. להפך. מדינה רצינית צריכה לדעת להציב סדרי עדיפויות ברורים ולהשקיע היכן שהצורך הבטחוני והאזרחי הוא המיידי ביותר.
ישראל של 2026 זקוקה ליותר אחריות ופחות פופוליזם. יותר דיוק ופחות סיסמאות. אפשר וצריך לנהל ויכוח נוקב על שוויון בנטל על שירות צבאי ועל השתלבות כלכלית. אבל הוויכוח הזה חייב להתבסס על עובדות ולא על תחושות בלבד.
העובדות במקרה הזה ברורות. התקציב הישיר למגזר החרדי קטן לאין שיעור מהאופן שבו הוא מוצג לציבור. מדינה לא נופלת על חצי אחוז תקציב. היא נופלת כשאזרחיה מפסיקים להאמין שהחלוקה הוגנת. מכאן צריך להתחיל.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים