"יהיה סדר?", הוא שאל אותי בביישנות. לרגע עצרתי. הבנתי שזו לא שאלה טכנית. עבור חלק מהחבר'ה כאן, זו אולי תהיה חוויית ליל הסדר היחידה שלהם.
הצטרפתי לפלוגת מילואים ביו"ש. חבר'ה מהמסלול ברבמ"ד הגיעו לתגבר. אחד מהם - נחום - ניגש אליי עם השאלה הזו. הרגע הזה ליווה אותי לאורך כל היום.
כשהתקרב החג, התלבטתי כמה קערות סדר להכין. ואז נפל האסימון: לא מדובר בעוד ארוחת חג. עבור חלק מהנוכחים, זו חוויה חד-פעמית. החלטתי לא לחסוך - שתהיה קערה לכל שולחן.
לפני שהתחלנו, אמרתי כמה מילים. דברים ששמעתי מהרב ברוך וינטרוב על פסח בלי "והגדת לבנך" - כמו בפסח מצרים, שחוו אותו ורק אחר כך סיפרו. הזכרתי לעצמנו שגם אנחנו עכשיו בתוך סיפור, ושמה שנעבור כאן עוד יסופר.
החבר'ה התרגשו וביקשו שאערוך את הסדר, אבל סירבתי בעדינות ומיניתי את הסרס"פ. רציתי שזה יהיה שלהם - לא משהו שמונחת עליהם מבחוץ. מישהו שהם מכירים, שלא חובש כיפה ביום-יום, שיעביר את הסדר, שזה יבוא מתוכם.
תוך כדי לא התאפקתי, קצת כמו אבא בשולחן חג: "דניאל, עכשיו אתה קורא", "פסטל, לא שמענו אותך אומר פסח מצה ומרור". דיברנו על המכות, על הסנדוויץ' של הלל, וניסינו להבין יחד - ולו לרגע - למה אנחנו מספרים את הסיפור הזה שוב ושוב.
ואז הגיע האפיקומן. אף אחד לא קם לקחת אחריות, אז הגדלתי ראש, גנבתי אותו בעצמי והעברתי לעמנו. הוא חייך, אפילו התרגש, אבל הימרתי לא נכון.
כשהגענו לצפון - עמנו כבר לא היה שם, והאפיקומן נעלם איתו. לא עצרנו. המשכנו. החבר'ה חיפשו את הצפון, ואני הסברתי בחצי חיוך שכנראה גנבו לנו אותו לתמיד.
בסוף נשארנו גרעין קטן. דילגנו באלגנטיות, קיצרנו, צחקנו. אולי זה לא היה סדר מושלם - אבל היה שם משהו אמיתי, הרבה יותר ממה שמישהו מאיתנו ציפה.
ובמחשבה לאחור, אולי זה בדיוק העניין. כמו ביציאת מצרים - גם אנחנו לא תמיד מבינים תוך כדי מה אנחנו עוברים. רק אחר כך מספרים, רק אחר כך זה מקבל צורה של סיפור.
אבל בשביל שזה יקרה צריך לשים לב, לאסוף רגעים, לזכור. כי יום אחד מישהו ישאל מה עברתם שם - וטוב שיהיה לנו מה לספר.