אין אשכנזי הארד־קור למהדרין שלא מכיר את החוויה המפוקפקת הבאה: הוא נכנס לסופר בחול המועד פסח ומוצא את עצמו בוהה מול המדפים שעמוסים בכל טוב.
אלא שכמו בחנוכה, הוא מבין שאין לו אלא לראותם בלבד. שקוף מההתחלה ועד הסוף.
אתם רואים ופלים, עוגיות, גבינות שונות - הכול נראה מפתה, הכול צועק "כשר לפסח", עד שאתם מתקרבים ורואים את האותיות הקטנות: "לאוכלי קטניות בלבד". באותו רגע, השפע הזה הופך ללעג לרש. אתם מוקפים באוכל, אבל אין לכם מה לאכול.
ממש כמו הפעם ההיא שירדתי מבית המלון המפואר במילאנו, היישר לארוחת בוקר מפתה שהכינו כמה ערלים. לא לבעלי לב חלש.
זה בדיוק, אבל בדיוק זה, מה שמרגישים רווק או רווקה דתיים, או כל מחפשי הזוגיות באשר הם בתוך חול המועד פסח: העולם בחוץ חוגג. הרשתות החברתיות מפוצצות בתמונות של "סלפי משפחתי" בנחל הקיבוצים, הסטטוסים גדושים במתכונים למימונה, ובבתי הכנסת הדרשות מדברות על "והגדת לבנך". זוגות זוגות מעלים לסטורי חיוכים ודחקות וחולצות לבנות, והמגזר בקרחנת חול המועד כללית - והם? הם בצד, על הולד.
ולא מדובר באחד או שניים, ממש לא. עשרות אלפי אנשים מקסימים, איכותיים ומצליחים עומדים שם ומרגישים כמו האשכנזי ההוא בסופר: יש שפע של משפחתיות סביבם, אבל עבורם מדובר במוצר שהם לא יכולים לצרוך כרגע. הארץ המובטחת.
והבדידות הזו? היא שורפת, חונקת, דוקרת את הלב ואז מסובבת לאט־לאט. זו לא רק "באסה" של ערב, זו מלחמה פנימית שמתחוללת בתודעה שלהם כמו הר געש שמאיים לשטוף ולהטביע בלבה רותחת את כל המהות שלהם - את הדימוי העצמי, את הכבוד ואת שמחת החיים. והיא מסוכנת לא פחות מהטילים והאזעקות שמלווים אותנו בחוץ.
אני לא מפסיק לקבל סיפורים: סיפורים שמרסקים את הלב על לילות סדר שעברו בדמעות שנמרחו עם האיפור, על טיולים שבוטלו כי "לא נעים להיות הגלגל החמישי", ועל התחושה שהכבוד העצמי נשחק עד דק. כי אם יש דבר אחד שהאנשים האלו מתעבים יותר מהבדידות עצמה, זו הידיעה שמישהו מרחם עליהם. הם יעדיפו ללכת יחפים על גחלים, הליכה איטית ומדודה, מאשר לקלוט בזווית העין מבט של חמלה.
הם לא מחפשים מבטים עגומים של "מסכנה, מתי כבר תתחתני?", הם מחפשים חיבור. הם מחפשים שמישהו פשוט יראה אותם, מבעד לסטטוס המשפחתי.
חברים, חובת השעה היא לא רק לנצח בחזית האיראנית והלבנונית. חובת השעה היא לנצח בתוך הקהילות שלנו: איך, ריבונו של עולם, אין עדיין רכז קהילה בכל בית כנסת? זה באמת רעיון מופרך כל כך? הזוי? כאילו אנחנו מחכים למשהו?
הגיע הזמן שבכל בית כנסת, בכל קהילה דתית, לא יהיה רק גבאי לצדקה או רכז נוער. חייב להיות "רכז קהילה" שתפקידו לוודא שאף אחד לא נופל בין הכיסאות - מישהו שמרים טלפון, שמחבר בין אנשים, שדואג ששולחן החג יהיה מלא לא רק באוכל אלא בנשמות שמרגישות שייכות.
באנגליה, מדינה שלא תמיד ידועה בחום הלב שלה, הבינו את זה כבר מזמן והקימו את ה־Minister for Loneliness - המשרד לענייני בדידות. הם הבינו שבדידות היא מגפה שפוגעת בחוסן הלאומי. ואנחנו? אנחנו "עם סגולה", עם של ערבות הדדית. איך ייתכן שדווקא אצלנו, עם שכל ה־DNA שלו ספוג בחסדים ובערבות הדדית, אין גורם ברמה הלאומית שמרים את הכפפה ודואג לנושא הזה באופן אופרטיבי?
מי שחושב שאני מגזים מוזמן להציץ בנתונים של הפיילוט "מרימים את השמיים" שהקמנו. בתוך ימים ספורים, אלפי מחפשי זוגיות איישו את קבוצות הווטסאפ שפתחנו להיכרויות בחינם. מיזם חברתי צלול, וזהו.
שבענו דיבורים. ועוד חול המועד ועוד חול המועד, ובינתיים מחפשי הזוגיות טובעים לבד שלהם. השטח לא רק בוער - הוא צועק.
האנשים האלו לא מחפשים חסדים, הם מחפשים תיקון עולם. הם רוצים לבנות בית, הם רוצים להיות חלק מהסיפור הישראלי, והם פשוט זקוקים שמישהו יסיר את המכשולים מהדרך. כן, גם אם הם לא נראים כמו פרסומת משפחתית להתנחלות בורגנית שמציעה לכם לקנות את בית חלומותיכם בשניים וחצי מיליון.
הבדידות בחול המועד היא אתגר של החברה הישראלית כולה. זהו מבחן החוסן שלנו לא פחות מהמלחמה בצפון או בדרום. אל תחכו לממשלה - תתחילו בבית הכנסת שלכם, בשכונה שלכם. תפתחו את העיניים, תראו את אלו שקופים בתוך השפע.
כי בסוף, הגאולה האמיתית של עם ישראל תגיע כשכל אחד מאיתנו ירגיש שהוא לא לבד במערכה - המערכה על השפיות שלו, על הדימוי שלו ועל הכבוד העצמי.
חג שמח, חג של חירות אמיתית - חירות מהבדידות.
ניתן להצטרף לקבוצות שמחולקות על פי גילאים בדף הפייס שלי: Avinoam Hersh