אסטרטגיית היציאה

מתחילתו של מבצע "שאגת הארי", רצים ברשתות החברתיות "ממים" משעשעים עם תמונות בינה מלאכותית של יציאת מצרים עם השאלה "אבל מה אסטרטגיית היציאה?"

הבדיחה המרירה היא כמובן על אולפני־תבהלה למיניהם, שבהם מהדהדים השכם והערב מסרים מחלישים, תבוסתניים ורופסים, שמצליחים, פעם אחרי פעם, להחמיץ ולהתעלם מגודל השעה. לפני כשבועיים שודרה בערוץ i24כתבה קצרה וחשובה שנגעה בשורשים הרעיוניים של שיח אסטרטגיית היציאה ("יציאה בלי כניסה - ניפוץ קונספציית אסטרטגיית היציאה: לא יציאה הם מחפשים - הם רוצים כניעה"). להלן כמה טעימות מתוך הכתבה:

"אסטרטגיית יציאה היא קרובת משפחה של עסקה עכשיו ושל הרגל המדינית המסיימת. מושגים שהמוטיבציה היחידה שעומדת מאחוריהם היא להימנע מעימותים והכרעות, לצמצם חיכוך, להכיל את הרוע במקום להתעמת איתו פנים אל פנים. והכול כדי לא להזכיר את המילים הכי לא פוליטיקלי קורקט בסביבה: ניצחון והכרעה".

פרופ' קובי מיכאל (מכון משגב לביטחון לאומי ומכוןINSS ): "כל אלו שמוחים על כך שאין אסטרטגיית יציאה הם בדרך כלל אנשים שגם ממש לא מאמינים שניתן לממש הכרעה למול האויבים הללו, בין אם מדובר באיראן ובין אם מדובר בחמאס... אותה קטנות אמונה ביכולת שלנו או ביכולת בכלל לנצח את האויבים שלנו, וביכולת שלנו לחולל כאן שינויים".

פרופ' דני אורבך (היסטוריון צבאי, האוניברסיטה העברית): "הישראלים בעשורים האחרונים בעיקר רוצים שקט. כל הרעיון שמלחמה לוקחת זמן, שמלחמה דורשת קורבנות, שיש גם כישלונות ולא רק הצלחות, כל הדברים האלה לבשו את השיח הזה המאוד עייף של אסטרטגיית יציאה, שאפשר לסכם אותו במילים: נו, מתי כבר מסיימים?"

פרופ' קובי מיכאל: "המפקדים של מלחמת יום כיפור והמטה הכללי של מלחמת יום כיפור חתרו לניצחון, חתרו להכרעת האויב, והם היו כסוסים דוהרים. אני לא זוכר שנעשה שם איזה שימוש במושג אסטרטגיית יציאה, אלא דיברו שם על אסטרטגיה שתוביל להכרעה, לניצחון, לתבוסה של הצבא המצרי ושל הצבא הסורי".

שורשי העייפות

שורשי העייפות המנטלית ששיח אסטרטגיית היציאה מבטא הופיעו לראשונה, באופן משמעותי, במלחמת לבנון הראשונה (תשמ"ב-תשמ"ה). תנועת "יש גבול" שקמה בימים ההם וסרבנות המילואים שהובילה; הטענה שהמלחמה היא פוליטית (לשינוי סדרי השלטון בלבנון); הפגנות "שלום עכשיו" בעקבות טבח הפלנגות הנוצריות בתושבים הערבים־"פלשתינאים" של מחנות הפליטים סברה ושתילה והביקורת בתוך הצבא היו סימנים לכך שאצל חלקים בעם אבדה בהירות המבט ותחושת הצדק שבמאבק הקיומי שבו מדינת ישראל נתונה.

אסטרטגיית היציאה והרצון להביא לסיומה של המלחמה לא היו אלא רציונליזציה של תחושת חוסר צדק וחולשה ערכית. חולשה שעלתה לנו בכשל אסטרטגי עמוק בדמות התעצמותם ההולכת וגוברת של ארגוני הטרור עד כדי הפיכתם לצבא מאורגן של ממש.

באותם ימים, ניסן התשמ"ג (1983), פרסם ד"ר ישראל אלדד מאמר ובו התייחס לקריעת ים סוף בהקשר האקטואלי, על כל ההומניסטים שלמיניהם, שאיבדו את השאיפה להכריע את האויב ולשמוח על תבוסתו: "באחד המדרשים לבקיעת ים סוף מספרים לנו חז"ל כי באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. גער בהם הקדוש־ברוך־הוא: מעשי ידי (=מרכבות פרעה וחילו) טובעים בים, ואתם אומרים שירה? (מגילה י, ב).

"הוי, מה מרבים כל 'מלאכי השרת' שלנו (את מי הם משרתים?) להשתמש במדרש חז"ל זה כדי להשתתף בצערם של כל אויבי ישראל, כדי להצביע על ההומניזם של היהדות, ובעיקר כדי לנגח אותנו, את השמחים - ממש וללא צביעות - על תבוסת אויבינו.

"ואין הם שמים אל לבם כלל - כל הפסבדו־הומניסטים הללו - שבמדרש זה אין הקב"ה גוער במשה ובבני ישראל, השרים ויוצאים במחולות, כי אם במלאכים, מלאכי עליון. ובצדק! מה סיבה להם, למלאכי שמים, לשמוח? וכי הם שועבדו על ידי מצרים? ילדיהם טובעו בים סוף? הוחנקו בכבשנים? הוכנסו חיים בין נדבכי לבנים? עונו בכל העינויים? ... אותם רדפו, ביקשו להשמיד? ובכן, אין צידוק להם לשיר ולשמוח".

שירת הימים והלילות

וממשיך פרופ' אלדד לסנוט בהומניסטים למיניהם, שאינם שמחים בנפול האויב האכזר: "אם יש בקרבנו בני ישראל שהם בדרגת מלאכי עליון - מילא, שלא יראו עצמם כאילו הם יצאו ממצרים, שלא ישירו עמנו ועם משה רבנו, מחוקקנו וקובע מוסרנו: 'ה' אִישׁ מִלְחָמָה, ה' שְׁמוֹ... יְמִינְךָ ה' (אכן, ימין!) תִּרְעַץ אוֹיֵב', חיל אחז פלשתינאים... עד - 'עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ'. עד: 'מִקְּדָשׁ אֲ־דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ'.

"אבל אנו, שאיננו מלאכים - באשר בשר ודם אנחנו - צאצאי בשר ודם שעונה בכל גלויות מצרים, שהפלשתים עולים עלינו מים ומקדם, ממצרים ומלבנון, אנו שמחים בנפול אויבינו. ("בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" נאמר במשלי על יחסים אישיים ולא לאומיים - לידיעתם של עמי ארצות מסלפי מקראות!).

"אנו רוצים לראות את תבוסת אויבינו, ואנו שרים עם משה, ועוד נשוב לשיר - ברוממות־נפש יהודית מאוד, ועל כן גם אנושית מאוד - את שירת כל הימים אשר ייבקעו בפנינו. גם את שירת כל הלילות נשיר, אשר מחשכתם יצאנו ונצא לאור גדול ומלא, כמלוא כוסות דמינו עד כה, כמלוא כוסו של אליהו המנחם, מבשר הגאולה מכאן ואילך" ("שירת הימים או מלאכים ומנצחים", בתוך: הגדת ישראל אלדד, הגיונות פסח, פורסם לראשונה, "ידיעות אחרונות", ניסן התשמ"ג)".

יום שביעי של פסח הוא יום אסטרטגיית היציאה שלנו. היום שבו נבקע הים לעם עולם ונקבע לדורות שמי שיבקש להטביעו יטבע בעצמו במצולות ההיסטוריה ולא ייוותר ממנו זכר. ועל כך "רָאוּ בָנִים אֶת גְּבוּרָתוֹ שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ וּמַלְכוּתוֹ בְרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם".