חברת הכנסת מיכל וולדיגר לא בחרה בקריירה פוליטית מתוך שאיפות כוח קלאסיות. למעשה, היא מעידה על עצמה שעד רגע הכניסה לחיים הציבוריים, היא הייתה עסוקה בלנסות "להיגמל" מהאירוע המוניציפלי שבו כיהנה כחברת מועצה.
אך המציאות, או כפי שהיא מגדירה זאת - הלב, בחר עבורה מסלול אחר. כיום, כשהיא מכהנת כדמות המזוהה ביותר עם תחום בריאות הנפש במשכן הכנסת, וולדיגר משקיעה את כל מרצה בוועדות העבודה, הרווחה והבריאות, בניסיון להאיר את הפינות החשוכות ביותר של החברה הישראלית.
"לא בחרתי בנושא, אלא הנושא בחר בי," היא מסבירה בגילוי לב. "זה לא נושא אטרקטיבי, זה לא 'מפיק קולות', זה לא נושא שעליו אנשים קמים מהכיסא והולכים להצביע. אבל זה בנפשי".
וולדיגר גדלה בבני ברק של פעם, בתקופה שבה המילה "גהה" הייתה שם נרדף להשפלה וביטול. "כשהיינו רוצים להשפיל מישהו, היינו אומרים לו 'לך לגהה'. היום בדיעבד אני מבינה עד כמה אנחנו חברה סטיגמטית, איך הפכנו מחלה לשם גנאי. לא ראיתי אף אחד שאומר לבן אדם 'יאללה, חולה סרטן' כקללה, אבל בבריאות הנפש זה אחרת. זה נורא ואיום".
החיבור האישי של וולדיגר לנושא הגיע באופן כואב ופתאומי לתוך משפחתה. היא מתארת מסלול חיים רגיל של בת הציונות הדתית - בני עקיבא, שירות לאומי, לימודי משפטים בבר אילן - עד שהמחלה התפרצה בביתה. "משהו בפנים צועק לספר בדיוק מי זה ומה קרה, כי סודות אוכלים אנרגיה, ולמשפחה עם מתמודד נפש אין אנרגיה מיותרת. מצד שני, יקיריי אינם מוכנים להיחשף. אני חיה כל הזמן בתפר שבין הצורך להוביל אג'נדה לבין השמירה על רצונם".
התהליך האישי שעברה הפך אותה מאקטיביסטית חברתית לחברת כנסת, וזאת לאחר מסע שכנועים מצדו של יו"ר מפלגתה, בצלאל סמוטריץ'. "הוא הגיע אלי פעם שלישית ורביעית, ואני אמרתי לו 'עזוב, פוליטיקה זה לא בשבילי'. ראיתי במוניציפלי כמה אגו ותככים יש, איך משקיעים מאה אחוז ורואים רק עשרים אחוז תוצאות".
המפנה חל כשסמוטריץ' שמע אותה מנהלת שיחת סיוע לאחת המשפחות מארגון "אמונתך" שהקימה - ארגון המסייע לנפגעי תחלואה כפולה (מחלת נפש המשולבת בהתמכרות). "הוא אמר לי: 'מיכל, תביאי את זה לכנסת. היום, כשאת פונה למנהלי בתי חולים כפעילה, אולי יענו לך. כחברת כנסת - הם חייבים לענות לך'".
היום, וולדיגר מבינה שצדק. כחברת כנסת היא מצליחה לתקן בעיות רוחביות ולא רק פרטניות. "אני בוחרת להאיר בפנס את המקום הכי חשוך בחברה הישראלית", היא אומרת. הפוקוס הזה הפך לקריטי שבעתיים מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל".
המלחמה הציפה אל פני השטח גל אדיר של פוסט-טראומה והלומי קרב, נושאים שוולדיגר מטפלת בהם בחרדת קודש, אך היא מתריעה מפני הפקרת ה"עורף" של בריאות הנפש האזרחית.
"יש היררכיה מאוד ברורה של חיילי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, ואני לגמרי שם איתם, אבל בסוף שרשרת המזון שמים את בריאות הנפש האזרחית - את חולי הסכיזופרניה והמאניה-דיפרסיה. כל המשאבים הולכים למלחמה, ואני יכולה להבין את זה, אבל אסור לשכוח את השכול האזרחי. הורה שאיבד אישה מדום לב ונשאר עם תינוקת לבד - אף אחד לא מטפל בו. העורף הוא עורף, בין אם זו מלחמה ובין אם זו מחלה".
המלחמה פגשה את וולדיגר גם במישור האישי הכואב ביותר. תוך זמן קצר היא איבדה את אחותה האהובה, שלומית ז"ל, שנפטרה מסרטן מוח אלים, וכן את חמיה וחמותה שהיו לה כהורים. "איבדתי אחות שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי, גדלנו כשלישייה. הפצע נמצא איתנו, אבל אנחנו אנשים מאמינים ומבינים שהכל מאת השם".
השכול והאובדן רק העמיקו את תפיסת עולמה לגבי החוסן הנפשי. "לפני שזה פגש אותי ברמה האישית, הייתי בן אדם מאוד שיפוטי. כשזה הגיע אלי, אחרי שנים של כאוס שבהן צעקתי לקדוש ברוך הוא 'מה עשיתי לך?', השתניתי לגמרי. זרקתי את השיפוטיות לפח. היום כשאני רואה בן אדם, אני רואה את הכאב שלו".
וולדיגר מאמינה שהמשפחה היא המפתח לשיקום, אך היא מזהירה שהמערכת חייבת לתמוך במשפחות הקורסות. "המשפחה היא המעטפת ששומרת על הרצף, אבל היא קורסת תחת הנטל. כמו במטוס, צריך לשים את מסכת החמצן על המבוגר קודם. אם המשפחה תאבד את הנשימה, אין מי שיטפל בחולה".
במבט לעתיד, ח"כ וולדיגר שואפת להמשיך ולהשפיע ממשרד הבריאות או כיו"ר ועדות הבריאות והרווחה. החלום הגדול שלה הוא חקיקה שתתחיל כבר בגיל הרך: "הייתי מעבירה חוק להכנסת הגנת הנפש למערכת החינוך מגיל אפס. כמו שאנחנו מטפלים בהיגיינת הפה, צריך לתת כלים לחוסן נפשי. היום הילדים רודפים אחרי הישגים וקריירה ושוכחים את הנפש. חוסן נבנה מחיבור לשורשים, לתורה ולארץ ישראל".
למרות המציאות המורכבת של הכנסת - זירה שהיא מגדירה כ"גברית" וקשוחה - וולדיגר לא מוותרת על הצבעוניות והחמלה שהיא מביאה איתה. "ביום הראשון יועץ פוליטי אמר לי להיפטר מהבגדים הצבעוניים וללבוש חליפה גברית. חייכתי לעצמי. אני אישה ואני גאה בזה, אנחנו מביאות משהו אחר, מכיל יותר. אני מאמינה שבאנו לעולם כדי לתקן, וכשאנחנו עושים עבור אחרים - אנחנו מתמלאים באור".