באולפן ערוץ 7 מתארחת הרבנית שרה אליסף, מי שהייתה תלמידתם של הרב צבי יהודה קוק, הרב דרוקמן ורבנים נוספים ממעצבי דרכה של הציונות הדתית, לשיחה על דרך התשובה שעברה.

הרבנית אליסף פותחת בתיאור הימים בסיני, ימים בהם גידלה וטיפחה עורב כמעין חיית מחמד מאז היה גוזל קטן, ימים בהם בערבי שבת גם החיילים החילוניים שרו שירי שבת ובמסיבת הסיום של השירות אמר לה אחד החיילים על שני חיילים דתיים בפלוגה ש"הם הולכים להתאבד...", וכוונתו הייתה שהם בדרכם ללמוד בישיבה.

המונח 'ללמוד בישיבה' סיקרן אותה, היא שוחחה עם אחד מהשניים וביררה אם גם בנות יכולות ללמוד בישיבה, וכשהבהירה שבכוונתה אכן להתעניין הבטיח שיברר ויכתוב לה, ואכן במכתבו סיפר לה על הרב קוק ועל בנו שהוא כעת ראש ישיבת מרכז הרב ועל תלמיד נוסף, הרב דב ביגון, שהקים כעת, אחרי מלחמת ששת הימים, מכון שבו ניתן ללמוד יהדות.

לאחר טיול גדול ברחבי הארץ על הווספה שלה הגיעה לירושלים, שם ראתה את מוסד הרב קוק, שם שהזכיר לה את הרב שעליו כתב החייל. היא נכנסה למבנה ושאלה אם זו הישיבה, שם נאמר לה שלא, אבל גם הישיבה אינה מיועדת לה, אך בסמוך ישנו מכון מאיר בו תוכל ללמוד. כשהגיעה למכון התברר כי נכנסה לשיעור האחרון של הרב ביגון בשנת הלימודים, אך הרב הזמין אותה להצטרף לתכנית הלימודים שתחל בחודש אלול, ועוד קודם לכן בשבוע הבא יתקיים סמינריון של שלושה ימים עבור יוצאי הקיבוץ הדתי. בסמינריון הזה, לו חיכתה בכיליון עיניים, עשתה את צעדיה הראשונים בעולמה של היהדות לאחר שהודיעה להוריה שהיא מוותרת על לימודיה באוניברסיטה ובוחרת בלימודי יהדות.

את שיעוריו הראשונים של הרב ביגון לא ממש הבינה, אך חשה "הזרקה ישירה לתוך הלב", כהגדרתה. תכנית הלימוד כללה שעתיים בסוף היום, מה שאיפשר לה לעבוד וללמוד. כך הכירה את הרב דרוקמן, את הרב צבי יהודה, הרב צוקרמן ואחרים. שיעוריהם עודם מוקלטים ושמורים אצלה עד היום. במקביל ללימודי היהדות ביקשה ללמוד כיצד להתחבר גם לבסיס הנדרש, בסיס האמונה.

בתקופה זו התארחה פעמים רבות בשבתות אצל הרב דרוקמן ובסוף השנה, לאחר שנרשמה ללימודי חקלאות, הגיעה להיוועץ עם הרב כיצד תוכל לשלב בעומס הלימודי גם המשך לימודי היהדות שלה. לאחר מחשבה שאל אותה הרב דרוקמן מה דעתה על המכללה בירושלים. היא השיבה שלא יקבלו אותה לשם והרב הגיב ואמר שהוא אינו שומע התנגדות בקולה, ומיד התקשר לרב קופרמן וסיפר לו שיש לו "תלמידה חשובה" לשלוח אליו. כיום היא מעריכה שהמונח 'תלמידה חשובה' משמעותו "אחת שלא יודעת הרבה...". שם במכללה היא אמנם "יישרה קו" מבחינת הלבוש, אך עדיין חשה כ"עוף מוזר".

ממשיכה הרבנית אליסף ומתארת כיצד שם, במקביל ללימודיה, החלו השיחות על שידוכים וזמן קצר אחרי נישואיה הפכה לבלנית הראשית של המקווה הגדול בירושלים, מה שהיה לראשית דרכה בעולם הטהרה והדרכת הנשים. עוד היא מספרת על ברכתו המיוחדת של הרב מרדכי אליהו זצ"ל כשקיבלה על עצמה את התפקיד האחראי, ברכה שמלווה אותה מאז ועד היום.

בהמשך הדברים מספרת הרבנית על הבת המאומצת שהכניסה לביתה באהבה גדולה, וברוח דברים שקיבלה מהרב דרוקמן על התהליך המורכב והמיוחד, תהליך הגאולה, שבו נמצא עם ישראל, תהליך שניתן לעכב אותו או להאט אותו, אבל לא ניתן לעצור אותו, "זה נולד וזה יגדל", כלשונה. בדבריה קושרת הרבנית בין תהליך גאולתם של ישראל לבין שמירת הטהרה על ידי נשים, בהן גם מי שאינן נראות משומרות הטהרה.