תסתכלו רגע על הרכב שלידכם ברמזור. ג'יפ נוצץ, כזה שגורם לכולם לסובב את הראש, הניילונים כמעט עוד על המושבים. עכשיו דמיינו את הנהג נכנס לתחנת הדלק ומבקש מהמתדלק למלא לו בדיוק בחמישים שקלים, כי זה מה שנשאר במסגרת האשראי של הכרטיס.
המראה הזה, הדיסוננס הצורם בין העטיפה לבין התוכן, הוא לא רק תקלה כלכלית. הוא המחלה של הדור שלנו.
הבוקר, כשלמדתי דף היומי במסכת מנחות, נעצרתי. הגמרא מביאה שם סיפור על אדם שנראה עני מרוד אבל היה עשיר בקנה מידה עצום. הגמרא ציינה את פסוק מספר משלי ששלמה המלך כתב לפני אלפי שנים, וכנראה ידע בדיוק למה: "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב". שלמה המלך לא דיבר על חשבונות בנק, הוא דיבר על פסיכולוגיה של שיווק עצמי.
אנחנו חיים בעידן שבו הנראות הפכה למוצר המבוקש ביותר בשוק. אנשים קונים רהיטים שהם לא צריכים, בכסף שאין להם, כדי להרשים אנשים שהם בכלל לא אוהבים. המרצדס בחניה והחליפה של ארמאני הן לא פעם רק תפאורה של אתר צילומים. מאחורי הקלעים, בבנק, המציאות היא הצגה של איש אחד שמנסה להחזיק אוויר בידיים חשופות.
מנגד, יש את הטיפוסים האלה שקל לנו לפספס. השכן עם הרכב המיושן והסנדוויץ' שהוא מכין לעצמו בבוקר. אנחנו נוטים לבטל אותם בהינף יד או להדביק להם תווית של "הוא לא בעניינים". אבל האמת היא שלרוב, האנשים האלה הם היחידים שישנים בשקט בלילה. הם לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד, ולכן ההון שלהם הוא באמת שלהם, ולא של חברת הליסינג או הבנק.
לדעתי, המותג הכי חזק שאנחנו יכולים לבנות הוא לא זה שרואים בסטורי. מותג חזק נבנה על יציבות והתמדה, לא על רעש. הגיע הזמן שנפסיק למדוד הצלחה לפי גודל המסך או סוג הבד של החולצה. עושר אמיתי הוא היכולת לחיות בלי הפחד שמישהו יקלף את העטיפה ויגלה שאין שם כלום.
בסוף, כשמכבים את האורות על הבמה, השאלה היא לא כמה אנשים מחאו לכם כפיים בחוץ, אלא כמה שקט יש לכם בפנים.