נתחיל במובן-מאליו, אבל בימים כשלנו חשוב אולי לשוב ולהדגיש:
אני מתנחל גאה. אוהב את ארץ ישראל על מרחביה בכל רמ"ח ושס"ה. אבי-מורי, הלל כהן (ז"ל), היה בין מקימי 'גרעין שכם', עוד שנים לפני הקמת גוש-אמונים. אני דור שני לחלוצי ההתיישבות ביהודה ושומרון, וגאה לגדל דור רביעי להם כיום בגוש-עציון.
אני ציוני-ממלכתי גאה, אוהב את מדינת-ישראל על מוסדותיה (גם אלו שלפעמים יש לי ביקורת עזה כלפיהם), אוהב את צבאה, צבא ההגנה לישראל, בו שירתו סבותיי ואבי, בו שירתתי אני-עצמי ואחיי (שעדיין מתנדבים למילואים), ובו משרתים ילדיי כולם, בדגש על שלושת הבנים הלוחמים-במילואים בסבבים אינסופיים מאז השבעה באוקטובר. אני דור רביעי לציונות, ממשיך את הזיקות והמפעלים בהם החלו סבא-רבא שלי, ר' אהרן שוולב, התעשיין הראשון של פתח-תקווה, והסבים שלי, שאחד מהם היה מפקד ב'הגנה' והשני באצ"ל.
אני ציוני-דתי גאה, מחזיק במורשת המפוארת שהנחילו לי הדורות הקודמים במשפחתי, בנוסף למה שלמדתי מרבותיי זכרונם לברכה, ובמיוחד הרב משה צבי נריה והרב חיים דרוקמן, וחנן פורת, שנפשי נקשרה בנפשו. לאחוז יחד בתרכובת הזהויות העמוקה והמחייבת הזו.
ואני יהודי גאה, ובן-אנוש גאה, שמח להימנות על העם המיוחד שלי, שעיקר תפארתו עוד לפניו, ועם משפחת האדם, כל אדם באשר הוא, שנברא בצלם אלוהים.
ועל כל מכלול הזהויות הזה שאני נושא בגיל ורעדה, מאיימת האש הזרה והמסוכנת הלוהבת ביתר-שאת בשנים האחרונות מחלק מהמאחזים, החוות והגבעות ביהודה ושומרון.
מה שהיה ברור לחלוצי ההתיישבות בכל הדורות הקודמים נפרץ לגמרי. הגבולות חוללו בריש-גלי, מתוך יוהרה, רברבנות וחוצפה. גבולות אתיים-מוסריים בסיסיים, גבולות הלכתיים, וגבולות חוקיים-מדינתיים-ממלכתיים.
והאש הזרה הזו איננה מכוונת רק כלפי 'מוסטפא או מוחמד', כפי שהזהיר אותנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בכל המאבק על ארץ ישראל, היא מכוונת גם כלפי יהודים המתנגדים לפורעי-הגבעות, היא מכוונת גם כלפי כוחות הבטחון עצמם.
ארץ ישראל נקנית - באיסורים
כבר לפני שנים רבות, בסיור של מנהיגות ומנהיגים של המיגזר, בגבעות בנימין והשומרון, יצא לי לשאול ישירות את אחד הרבנים המובילים שם הכיצד הוא מתיר ואף מעודד את הנוער שהוא מחנך להשתתף בפעולות 'תג-מחיר'. האם לא למדת על גזל הגוי, שאסור ע"פ הרמב"ם וכל הפוסקים? - שאלתי בתמימות. אותו הרב סקר אותי ואת החבורה כולה במבט נוקב, וכשחיוך דק עולה על שפתיו אמר בלי להתבלבל: 'למדתי מקל-וחומר: כיוון שגופם הותר, ממונם לא-כל-שכן...'.
היינו המומים, אבל הדבר הזה אישר לי ולחברות וחברים נוספים את מה שכבר ידענו: בחלק ממעוזי הגבעות נכתבת ונלמדת תורה חדשה. תורה אחרת לגמרי מזו שלימדונו רבותינו. תורה שהיא, וידי רועדת בכותבי את אלו המילים, תורת-גזע-יהודית. תורה המדלגת על אלפי שנות בית המדרש החז"לי, על תנאים ואמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים, תורה שעושה סלטה-לאחור היישר לספרי יהושע-שופטים, בדגש של 'בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה'. כאילו אין ממלכה, אין מדינה, אין צבא ואין כוחות-בטחון.
פגיעות יומיומיות ברכוש ובגוף, ולפעמים אף בנפש, הן חלק מההזמנה הקוסמת כל-כך לצעירי המיגזר להצטרף ולהיות 'החלוצים החדשים', החשמונאים-של-דורנו, הטרומפלדורים של תשפ"ו.
בחולצות ועליהם משולבים סמלי האצ"ל והלח"י, יחד עם כתובות בסגנון 'מוות לערבים', 'את האוייב נגרש', 'והורשתם' ועוד מכל ה'טוב' הזה, וכשהם לרוב רעולי-פנים (בניגוד לצו אלוף פיקוד מרכז האוסר זאת), נמצא צעירים רבים, לפעמים כבר מגיל 14-15(!!), מסתערים רכובים על ריינג'רים או רגלית, ביחידות של 8-10 ולפעמים בעשרות, פושטים על קהילות שהן לרוב בדואיות-נחשלות, או בפאתי כפרים פלסטיניים, משחיתים רכוש, פוגעים באדמות וביבולים, גוזלים צאן ולפעמים סתם מתעללים ומשחיתים בעלי-חיים תמימים. וכמובן פגיעות בגוף: חמושים באבנים, בקת"בים, גז-פלפל ואלות, הפורעים מן הגבעות לא בוחלים באלימות פיזית, עד כדי מכות-רצח, כולל בנשים, זקנים וטף.
הבדואים או הפלסטינים לרוב אינם מתגוננים אפילו, כי פעמים רבות מתלווה אל הנערים הפורעים גם מבוגר אחד או יותר חמושים לפחות באקדחים, אם לא בנשק ארוך, והאב או החקלאי הבדואי/פלסטיני עומד חסר-אונים מול המשחיתים והפוגעים ברכושו והמאיימים על ביתו ומשפחתו, בידיעה הברורה שאם יעז להתגונן יזכה לכדור-בראש, לא פחות. (כפי שאכן קרה בארבע תקריות שונות רק בחודש האחרון!!).
אנחנו, בקבוצת 'בעד התיישבות, נגד אלימות', המונה כבר מאות מתיישבות ומתיישבים שהתעוררו כנגד השחתת הדרך הזו, האש הזרה הזו, נמצאים בקשר הדוק עם הצבא וכוחות הבטחון, ושומעים מהם עד כמה הפעולות ההרסניות הללו מפריעות להם במשימתם המרכזית לשמור עלינו, על כולנו - על מתיישבי יו"ש ועל תושבי שאר מדינת ישראל, מפני הטרור הפלסטיני. בחלק מהאיזורים מועסקים כוחות הבטחון בלמעלה מ-80% (!!) במוקדי האלימות והחיכוך היוצאים מן הגבעות, על חשבון המשימה המרכזית.
והרוב הדומם בקהילות היישובים שלנו, המתיישבים, הוא כר פורה להמשך ההשתוללות חסרת-הרסן והמסוכנת הזו. מסוכנת גם לנערים התלושים עצמם.
אני לא רוצה להיכנס אפילו לשאלות של הנזק התדמיתי והאסטרטגי להתיישבות הנורמטיבית, ואפילו למדינת-ישראל. אני חושב שעלינו להישאר ולהתמקד בדברים שהיו ברורים מאליהם ושהופרו ברגל גסה, מתוך אידיאולוגיה קיצונית שמקומה לא יכירנו בתוכנו. שפעם היתה מוקצה מחמת מיאוס.
הנטייה של 'הרוב-הדומם', כפי שאנחנו שומעים מאנשי חינוך ורווחה, ראשי-רשויות ורבנים, היא להשליך את האחריות על מוסדות המדינה ועל כוחות הבטחון.
אבל אם ייצא משהו מכמה מאות המילים הללו שאני כותב בנסיון ליישב את ריתחת-הלב, אני פונה בזאת אל כולנו: אל כל הורה, סב וסבתא, אח ואחות, דודה ודוד, מחנך ומחנכת, שכן ושכנה, ראש ישיבה ומדרשה ומוסדות תיכוניים, עובדי-רווחה, ראשי-ראשויות, רבני הקהילות. על כל אחת ואחד מאיתנו החובה לשאול את עצמנו: האם אני מכיר נערים ונערות שנסחפים אל האש הזרה הזו? האם יש לאל ידי לשוחח עימם, לווסת את האנרגיה החלוצית הלוהבת הזו למקום מתוקן? האם אני נותן ידי להמשך ההפקר וההפקרות הללו?
עלינו לדרבן גם את ידי הרשויות,- המקומיות והמדינתיות, אבל להתחיל את התיקון במעגלים הקרובים אלינו. לא להפקיר את התורה, את ההתיישבות ואת הגורל היהודי-ישראלי בארץ-ישראל לידיים מהרסות. לחזק את ידי בעלי החוות האחראיים והממלכתיים, לחזק את ידי כוחות הבטחון העושים לילות כימים לשמירה והגנה עלינו. ולהיאבק במי שמנסה לגרור את כולנו לאש-לא-קודש.
הכותב הוא אחד ממובילי קבוצת 'בעד התיישבות, נגד אלימות', חבר קיבוץ כפר-עציון