ביום ראשון הקרוב 12 באפריל ההונגרים הולכים לקלפי. זה נשמע רחוק. זה לא. זו מדינה בגודל הדומה לשלנו פחות או יותר.
מספר תושבים דומה. חברה שסועה. ויכוח עמוק על זהות ועל שלטון. ובאירופה וגם בישראל עוקבים בדריכות כי ברור שמה שקורה שם הוא לא רק אירוע פוליטי מקומי.
ובכל זאת צריך לומר ביושר כבר בהתחלה. התוצאה במובן העמוק כבר ידועה. הבחירות בהונגריה הוכרעו. הימין ניצח בהונגריה מזמן. אין שם כלל מאבק בין ימין לשמאל. יש מאבק בתוך הימין עצמו. על שאלה אחת חדה. כמה כוח צריך להיות לשלטון הנבחר.
כדי להבין את זה צריך להבין מי הוא ויקטור אורבן. אורבן איננו עוד ראש ממשלה שמרן. הוא בנה בשנות שלטונו הארוכות שיטה. הוא מכהן ברצף משנת 2010 וכיהן גם בסוף שנות ה 90. הוא לקח מדינה דמוקרטית רגילה ושינה את האופן שבו היא מתנהלת.
איך זה נראה בפועל? לא בסיסמאות אלא במעשים.
בתי המשפט. אורבן שינה את שיטת המינויים והרחיב את השליטה הפוליטית עליהם. המשמעות פשוטה. פחות שופטים שמרגישים עצמאים מול הממשלה.
התקשורת. חלקים גדולים ממנה עברו לשליטה של גורמים מקורבים לשלטון. לא סגירה של עיתונים אלא יצירת סביבה אוהדת שלטון, שבה הביקורת חלשה יותר.
המוסדות. רגולטורים וגופים שאמורים לפקח (הגבלים עסקיים, מינויים, פיקוח על הבחירות וכד') הפכו תלויים יותר בממשלה. פחות עימות. יותר יישור קו.
והוא לא הסתיר את זה. הוא קרא לזה בשם הלא מכובס והישיר: דמוקרטיה לא ליברלית. כלומר יש בחירות. הציבור מצביע. אבל בין בחירות לבחירות השלטון כמעט ואינו מוגבל.
עכשיו צריך להבין מדוע זה קרה. מה איפשר למעשה לתהליך הזה להתרחש.
בהונגריה ובאירופה בכלל נוצרה תחושה עמוקה שהמערכת יצאה מאיזון. מוסדות שלא נבחרו קיבלו כוח גדול מאוד. בתי משפט הרחיבו סמכויות. בירוקרטיות קבעו מדיניות. גופים חיצוניים כמו האיחוד האירופי השפיעו על החלטות פנימיות. ובמקביל גלי הגירה יצרו תחושת איום על זהות נוצרית אירופאית ועל עתיד דמוגרפי.
אורבן בא עם תשובה ברורה. להחזיר את הכוח לפוליטיקה. להחזיר את ההכרעה לעם דרך הממשלה הנבחרת. לא לתת לגורמים חיצוניים או משפטיים לעצור אותה.
זו נקודת החוזק שלו. וזה גם מקור התמיכה הרחבה בו.
אבל כאן נכנסת השאלה הקשה. מה הגבול.
כי כשמחזירים כוח לממשלה צריך להחליט כמה בלמים משאירים עליה. ואורבן בחר לדלל אותם כמעט לחלוטין ולהשאיר מעט מאוד.
מולו ניצב המועמד הפופולרי המוביל פטר מגיאר. חשוב להבין. הוא לא שמאל. הוא לא מבקש להחזיר את אירופה הישנה. הוא מסכים עם חלק גדול מהביקורת. גם הוא מדבר על ריבונות ועל לאומיות.
אבל הוא אומר דבר פשוט. אפשר לתקן בלי לפרק. אפשר לחזק את השלטון בלי לרכז את כל הכוח אצלו. אפשר להיות לאומי בלי להפוך את המדינה למערכת שבה כמעט אין התנגדות פנימית, אין בלמים ואין איזונים.
זה ההבדל בין שניהם. לא אידיאולוגיה בסיסית אלא מה קו העצירה הנדרש לשלטון הנבחר.
וזו נקודת ההשוואה עבורנו למדינת ישראל.
גם אצלנו במדינת ישראל, קיימת תחושה שמערכות שלטוניות ומשפטיות צברו כוח גדול מאוד. גם כאן מדברים על משילות. גם כאן יש ויכוח חריף על בתי משפט ועל בירוקרטיה. ולכן ההשוואה בין אורבן ואף זהות והתאמה לבנימין נתניהו עולה שוב ושוב.
אבל ההשוואה האמיתית איננה בין אנשים. היא בין תהליכים.
בהונגריה התהליך הושלם. הכללים השתנו. השלטון חזק מאוד והמגבלות עליו חלשות.
בישראל אנחנו באמצע ויכוח על כך. יש מי שרוצה תיקון עמוק. יש מי שחושש מריכוז כוח. והמערכת עדיין פתוחה. עדיין יש התנגדות. עדיין יש מאבק. הבירור הפנימי לא הושלם.
ולכן כולם מסתכלים על הונגריה. באירופה כדי להבין האם הציבור מוכן למודל כזה לאורך זמן. בישראל כדי להבין לאן מהלך כזה יכול להגיע אם הוא ממשיך.
בסוף צריך לנסח את זה בפשטות.
ההונגרים לא בוחרים אם להיות ימין או שמאל. הם כבר הכריעו שהם רוצים מדינה לאומית חזקה.
הם בוחרים דבר אחד בלבד. האם הכוח של המדינה יהיה מרוכז כמעט כולו בידי הממשלה או שיישארו עליו מגבלות אמיתיות.
וזו בדיוק אותה שאלה שנמצאת גם כאן אצלנו מתחת לכל הסיסמאות.
לא אם צריך כוח אלא כמה כוח.
לא אם צריך לתקן אלא מה עומק התיקון.
ולא מתי מתחילים לשנות את המערכת אלא מתי עוצרים.
הבחירות בהונגריה נותנות תשובה מעשית לשאלה הזו. ולכן הן מעניינות אותנו הרבה יותר ממה שנוח להודות ואקטואליות עבור אירופה ועבורנו יותר ממה שנדמה.