ביקור אצל הרב יהושע רוזן, מראשוני תלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, בחול המועד - היה בו תמצית של הקשר שבין רב לתלמידיו.
אתה דופק בדלת, ומיד שומע את קולו של הרב קורא לפתוח. בכניסתך אתה מתקבל בשמחה, כאילו אתה בן יחיד השב לאחר שנים.
כל אחד מהנכנסים - מבוגרים או ילדים הבאים עם אביהם - חש באותו רגע את חום הלב של האיש הגדול, שמצא מקום בליבו לכל כך רבים, מבלי שחלקו של איש ייגרע.
מטבע הדברים, סביב השולחן בבוקר החג מתקבצים רבים מאותם אנשים הנמצאים בליבו של הרב. הם באים לקיים את דברי חז"ל על החובה להקביל פני רבו ברגל - אך נדמה שיותר מחובה, הם חשים שזו זכות לשבת זמן מה בצילו של הרב, דבר שלא היה שכיח עבור רבים במהלך ימות השנה.
לעיתים תפגוש שם אדם מוכר, ולעיתים תשב לצד מי שאינך מכיר כלל. כך מתגלה בכל פעם מחדש עד כמה רבים ומגוונים באי בית הרב - חברים בני גילו, תלמידים משנות ההוראה הראשונות, וצעירים היכולים להיות נכדיו.
הרב, ברגישותו, דואג לערוך היכרות בין הנוכחים, ועל הדרך גם אומר מקצת שבחו של זה ושל זה. היכרות זו מאפשרת גם לצעיר להרגיש בנוח כאשר הוא יושב לצד אדם מבוגר, ולעיתים אף תלמיד חכם גדול.
הרב שואל ומתעניין ביושבים, בבני משפחתם, ובמה שמתרחש במקום מגוריהם. מפעם לפעם אתה חש כיצד ליבו ער לפרט ולכלל - לכל תלמיד ולכל המתרחש במקומות שונים. שמחתו גדולה כאשר הוא שומע כיצד דברים מתפתחים בכל מקום, והוא מתפעל מהם בהקשבה מלאה ובצמא.
בכל חג מונחים על השולחן ספרים רבים מעניינו של יום, שנאספו יחד. מהם, וממקורות נוספים, ומתורה שבעל פה - עולים ונשמעים דברים מאירים: בהלכה ובאגדה, במעשה ובפשרו. הדברים נראים לעיתים פשוטים במבט ראשון, ואולי אף פשוטים מדי למי שאינו מכיר.
אך אוזן קשובה ולב פתוח מגלים כי כל היוצא מפיו של הרב מקבל משמעות מיוחדת. גם כאשר אין מדובר במהלך מורכב או מחודש, הולך ומתברר שזו דרכו של הרב: ללמד תורה לגדולים ולקטנים כאחד, להשאיר את העומק בליבו ובראשו - ולתת מתמצית הווייתו את ה"אנא נפשי כתבית יהבית".
תחושה זו מתעצמת כאשר מעיינים בספריו, שזכינו להם בשנים האחרונות בזכות עמלו של השליח הנאמן, הרב שהם גנוט. גם שם, כמו במועדים שבהם נאמרו הדברים, ניכרת אותה שיטה: הסולם שראשו בשמים - מוצב ארצה בפשטות יסודית ומאירה.
פשטות זו הייתה ניכרת גם בלימוד הגמרא. כך, למשל, במבחן שערך בפרק שלישי במסכת קידושין, שכלל חמש שאלות, כאשר אחת מהן עסקה בפירוש רש"י, שבו טעות אופטית עלולה לגרום להצבת פסיק במקום שגוי. היה זה לימוד שלקחו התלמידים לכל חייהם - עד כמה גדול ועמוק הפשט הפשוט. ואף שיש הבדל בין פשט הגמרא לבין וורטים על המועד והפסוק, יש ביניהם כנראה גם מן המשותף.
הרב הקפיד בביקורים אלו גם לעודד בנים ללמוד מאביהם, ולהוסיף בכבודו של האב - כאב וכרב. הנהגה זו הייתה דומה למה שנהג כאשר הגיעו אליו מחנכים או רבנים עם תלמידיהם: להגדיל את כבוד המחנך בפני תלמידיו, ובכך לחזק ולעודד גם את התלמיד.
וכאשר עסקו בביטוי "תלמיד", היה בכך שיעור מיוחד. באחד מימי חול המועד הגיע לבקרו חבר נעוריו, ואמר: "הייתי בחג ביישוב פלוני, שם מכהן כרב תלמידך פלוני". הרב נזעק ואמר: "לא תלמידי". כאשר חזר החבר על הביטוי, העיר לו הרב בנעימות אך בתקיפות: "אמרתי לך - אל תאמר שמישהו תלמידי".
פעם נוספת, כאשר הזכירו אדם גדול כתלמידו, הגיב בפשטות: כיצד ניתן להגדיר אדם גדול כזה כתלמידו?
שורש גישתו זו ניתן אולי למצוא בסיפור מתחילת דרכו בישיבת מרכז הרב. הרב וחבריו הגיעו לשם בדרך לא מתוכננת, בהשגחה מיוחדת. לאחר מספר חודשים הלכו עם הרב צבי יהודה להר ציון בתשעה באב, כדי להשקיף על הר הבית. כאשר לא אפשרו לבחורים הצעירים להיכנס, אמר הרב צבי יהודה: "אלו תלמידים שלי" - וכך נכנסו. למחרת, בא והתנצל מעומק הלב על שכינה אותם תלמידים. הדבר הותיר רושם עמוק בליבו של הרב רוזן, ונפשו נקשרה בנפש רבו. משם, אולי, נבעה רתיעתו מלכנות אדם "תלמידו".
ולא נוכל לסיים מבלי להזכיר את מזיגת היין לכל אחד, ואת הדאגה שכולם יאכלו וישתו - השלמה של האירוח בגוף, בנפש וברוח. גם אם הרב עצמו, כפי שסיפר על אחד מגדולי ישראל, "אוכל כדי לברך" - ידע לדאוג לכל מי שסביבו.
כאשר יצאת מן הבית - יצאת בשמחה ובברכות מרובות, כאדם המלווה את בנו היוצא לדרך.
מי ייתן ויחזרו לנו אותם ימים, לחוש שוב את התחושות המיוחדות שחווה כל אחד - לא רק בימי חול המועד, אך בהם התמקדנו. וכל זאת, כמובן, גם בזכות הרבנית שתחיה, שדאגה מאחורי הקלעים לרב ולכל האורחים כאחד.
הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר שדרות