לאחרונה פנה אליי בחור ישראלי שעבד בהייטק בברלין, וביקש עזרה.
הוא צבר, בן דור שלישי, שעזב את ישראל לטובת חיים טובים יותר בגרמניה.
הוא רכש שליטה מלאה בשפה הגרמנית, התחתן עם גרמנייה, ושני ילדיו לומדים בבית ספר גרמני איכותי.
"שנים טענתי שאני לא ישראלי, וכל תלאות היהודים כבר לא נוגעות אליי", הוא מספר.
עד שיום אחד חזר בנו מבית הספר כשהוא בוכה.
"אבא", הוא שאל, "למה אנחנו יהודים רעים?"
המורה הסבירה לילדים על המלחמה בעזה, ואמרה כי יהודים הורגים ילדים פלסטינים - והילדים הפנימו את המסר.
הוא מספר שכבר ארז את דירתו ובכוונתו לחזור לישראל, וכעת הוא מבקש עזרה בהבאת אשתו וילדיו לארץ הקודש.
"הבנתי משהו", הוא אמר לי.
"הם לא שונאים ישראלים - הם שונאים יהודים. ואני, בין אם רציתי ובין אם לא, יהודי, ובעיניהם לנצח אשאר כזה".
למה אני משתף אתכם במקרה הזה?
כי לאחרונה מתנהל כאן קמפיין מתוזמן ומחושב, שבמסגרתו מישהו רוצה שנאמין שהמדינה קורסת, שאין תקווה, ושהדבר החכם ביותר הוא לארוז ולעזוב.
לא מדובר בפוסטים בודדים של אנשים שמתלוננים - זה לגיטימי.
אלא בקמפיין מתואם, עם קו אחיד.
עם סטטיסטיקות מנופחות:
"200 אלף כבר עזבו",
"מדינת עולם שלישי",
"אין עתיד".
אבל כשבודקים את המספרים האמיתיים, מגלים שמתוך 82,700 איש שירדו מהארץ בשנת 2023, רק כ-33,000 היו ילידי הארץ. השאר הם עולים חדשים מאוקראינה שבחרו להמשיך הלאה, או תושבים זרים שסיימו את שהותם.
למעשה, מספר הישראלים שעזבו גבוה בכ-10,000 בלבד בהשוואה לשנת 2022.
מהדהדי הקמפיין זועקים גם על "בריחת מוחות", זאת למרות שד"ר אחמד חליחל, מנהל אגף הדמוגרפיה בלמ"ס, מודה כי להפתעתו "יש דווקא ירידה באחוז המשכילים מתוך היורדים".
כשתבדקו לעומק, תגלו כי מדובר בחלק מקמפיין "איסנאד", המקושר לאחים המוסלמים, שעבר מאסטרטגיה מלחמתית קצרת טווח לניסיון לגבש מאבק תודעתי-חברתי מתמשך.
המטרה?
להדגיש את "היעדר העתיד", את הבידוד הבינלאומי של ישראל ואת השחיקה הכלכלית והחברתית - תוך הצגת ההגירה כפתרון.
כשאתם מודעים לכך, כדאי שתחשבו מחדש על הפוסטים שמציפים את הרשת.
על ליאון רוזנברג, שהפך ממגיש טלוויזיה למוכר "תוכניות מגירה" - זה לא מקרה, זה קמפיין.
מישהו רוצה שנברח מכאן.
ויש לזה שם בעם שלנו.
זה כבר קרה בהיסטוריה שלנו.
בזמנו הם זעקו:
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִינָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים".
קצת אחרי שה' הוציא את עם ישראל ממצרים, בהיותם במדבר, קמה קבוצה קולנית שהתגעגעה למצרים. הם זכרו את הדגים, את הקישואים ואת האבטיחים.
אבל הם שכחו את השעבוד.
הם שכחו את התינוקות שהושלכו ליאור.
הם שכחו את המכות והסבל.
הם זכרו רק את הנוחות - ושכחו את מחיר העבדות.
וזה מה שקורה עכשיו.
קמפיין מתוזמר שמציע לנו לחזור לגלות, תוך התעלמות מהמציאות: מאז השבעה באוקטובר חלה עלייה של 360% באירועי אנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית, וסטודנטים יהודים בהרווארד ובקולומביה חוששים להגיע לשיעורים.
הם שכחו מדוע יהודים באירופה חוששים ללכת ברחוב עם כיפה.
שבברלין, כמו בעבר, גם מי שיש לו שמינית יהדות נחשב בעיני שונאים ליהודי.
הם שכחו את הד'ימיות בארצות המגרב.
את התקופות שבהן יהודים חששו שיואשמו בעלילות שווא.
הם שכחו שלא פולין, לא רומניה, לא הונגריה, לא לוב, לא תוניסיה, לא מרוקו, לא תימן, לא אמריקה ולא דובאי - לא יהיו לנו בית.
הם שכחו שאין לנו ארץ אחרת.
הם שכחו שזה קורה גם כשאתה מדבר אנגלית מושלמת, גם כשאתה פרופסור, גם כשאתה מנכ"ל, וגם כשהילדים שלך נטמעים לחלוטין בסביבה.
הם שכחו שזה תמיד אותו סיפור:
הדור הראשון - מתבולל ומצליח.
הדור השני - משגשג ושוכח.
הדור השלישי - מגלה שהוא עדיין יהודי נרדף.
והדור הרביעי - במקרה הטוב בורח, ובמקרה הרע לא מספיק.
הם שוכחים שלא משנה כמה תצליח -
ברגע שלשונאי ישראל קשה, היהודי אשם.
וזה הדבר הכואב ביותר בפוסטים הללו:
לא העזיבה. לא התלונות.
אלא השכחה.
שכחה של אלפיים שנות גלות.
של הפוגרומים, הגירושים והרציחות.
שכחת העובדה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו.
לפני כשבוע ישבנו בליל הסדר וסיפרנו את סיפור יציאת מצרים - סיפורו של עם שהעדיף את הקושי שבחירות על פני הנוחות שבעבדות.
וגם הלילה, ליל שביעי של פסח, נספר זאת כאן - בארצנו, בשפתנו, במדינתנו הריבונית.
ובעזרת השם, ימשיכו ילדינו וילדי ילדינו להעביר את המורשת הזו כאן, בארץ הקודש.
ובעז"ה גם הם ידעו להתעלם מהקולות המחלישים, ולהיזכר:
זו ארצנו, זו מולדתנו.
ולא נזוז מכאן לעולם.
כי מוטב להילחם על חיינו בעומדנו על הרגליים,
מאשר לוותר על נשמתנו ולחיות על הברכיים.
חג שמח.