עצרת הפתיחה הממלכתית לציון אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה שהוקלטה מראש ב"יד ושם" לאור הוראות פיקוד העורף תשודר ביום שני הבא בשעה 20:00. למרות שהושגה הפסקת אש במלחמה עם איראן - ההקלטה תשודר והאירוע לא יתקיים במתכונת רגילה.
העצרת עסוק השנה בנושא "המשפחה היהודית בשואה". את אבוקת הזיכרון ידליק יו"ר מועצת "יד ושם", שורד השואה הרב ישראל מאיר לאו. בעצרת ישיאו שישה שורדי שואה משואות וזה סיפורם.
סעדיה בהט
סעדיה בהט (98), יליד ליטא. לאחר פלישת הגרמנים למדינה ב-1941 גורשה משפחתו לגטו וילנה. באחת האקציות נרצח אביו. בספטמבר 1943 דרשו הגרמנים מתנדבים שיעברו למחנות באסטוניה. סעדיה התנדב ונפרד מאימו שנרצחה כעבור זמן מה. באסטוניה הוא עבר בין שישה מחנות ועבד בעבודות כפייה של כריתת עצים וסלילת פסי רכבת - ברעב ובקור מקפיא. הוא היה מגלף מקלות הליכה לגרמנים וזכה תמורתם ללחם.
בשלב כלשהו הועבר בהט באונייה למחנה הריכוז שטוטהוף, שם הוכנס לצריף הילדים. כל הילדים, למעט שבעה - בהם סעדיה, נשלחו להשמדה. בהט נלקח למספנת צוללות ועבד שם כרתך, בתנאי מחנק. כשהתקרב הצבא הסובייטי ממזרח הוצעדו העובדים בצעדת מוות מערבה. במהלך הצעדה חלה בהט בטיפוס, אחד הצועדים דיווח על כך לנאצים, אך במקום לירות בו, הם הותירו אותו בצריפון מבודד. ארבעה ימים לאחר מכן נפרצה דלת הצריף ופנימה נכנס חייל רוסי שהציל אותו.
בפברואר 1946 הגיע בהט לארץ ישראל עם עליית הנוער והתגייס להגנה. הוא התנדב לפלמ"ח, לחם בחטיבת הראל ונפצע בקרב. לאחר הקמת המדינה הוא למד הנדסת מכונות בטכניון, עבד 37 שנים ברפאל וזכה בפרס ביטחון ישראל. לאחר פרישתו החל בקריירה של פסל. לו ולרעייתו נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ושישה נינים.
מיכאל סידקו
מיכאל סידקו (90) נולד באוקראינה לאב נוצרי ואם יהודייה. לאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941 הגיעה המשפחה לתחנת הרכבת כדי להתפנות למזרח. לפתע נזכר האח גרישה ששכח לפתוח את כלוב היונים שלו ורץ הביתה לשחררן. האם ושאר הילדים ירדו מהרכבת בעקבותיו והיא נסעה בלעדיהם. האב, שנאלץ לשבת בקרון אחר לא ידע שהמשפחה ירדה ונסע עם הרכבת. המשפחה שבה לביתה, שכבר נבזז על ידי השכנים.
בספטמבר 1941 נלקחו בני המשפחה לגיא ההריגה באבי יאר. מיכאל וגרישה הופרדו מאימם, מאחותם קלרה בת השלוש ומאחיהם שהיה בן חצי שנה, והיו עדים לרציחתם. גרישה הצליח להבריח את מיכאל והשניים נדדו בחיפוש אחר מחסה. הם התחבאו במרתף הבניין שבו גרו ביחד עם סופיה קריבורוט-בקלנובה ובתה גלינה, מקומיות לא יהודיות. בכל פעם שבאו שוטרים וחיילים גרמנים לביקור הציגה סופיה את מיכאל וגרישה כבניה. ב-2004 הוכרו סופיה וגלינה כחסידות אומות העולם. בתום המלחמה שב האב לבית ומצא את בניו.
מיכאל שירת בצבא האדום, עבד בתור מהנדס, ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 2000. יש לו שני ילדים, ארבעה נכדים ושישה נינים.
מרים בר לב
מרים (דייזי) בר לב (90) נולדה בתל-אביב, אך משפחתה עברה להולנד בשל עבודתו של אביה. לאחר כיבוש המדינה על ידי הנאצים גורשה המשפחה למחנה וסטרבורק. אחרי חצי שנה הם נשלחו לברגן-בלזן ודייזי ואימה הופרדו מהאב. השתיים עמדו שעות רבות במסדרים, בקור, רעבות ויחפות, בלבוש דל. אנשים רבים התמוטטו לנגד עיניהן. האב חלה ומת. אחרי שנתיים הוצאו דייזי ואמה מברגן-בלזן, הוצעדו דרך יער ונדחסו בצפיפות לקרונות בהמות. הרכבת, שלימים נודעה בשם "הרכבת האבודה", נסעה ונעצרה לסירוגין במשך כשבועיים. באפריל 1945 שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום.
דייזי ויאמה עלו לארץ ב-1946. היא השתקעה בקיבוץ גניגר והחליפה את שמה למרים. היא למדה סיעוד ובצבא הייתה מדריכה ומ"כית. אחר כך עבדה בקופת חולים בנהריה ובבתי ספר עד פרישתה לגמלאות. יש לה שלושה בנים ושבעה נכדים.
משה הררי
משה הררי (92) נולד בכפר בפולין. בסוף 1941 הועברה משפחהתו לגטו מורדי. אביו נהג להסתנן מחוץ לגטו, לעבוד אצל איכרים ולהביא אוכל למשפחתו. באוגוסט 1942 הובאו היהודים לכיכר השוק לקראת גירושם, אך בני המשפחה הצליחו לחמוק ליער. הם הסתתרו במגוון מקומות, וכעבור כחצי שנה הגיעו אל איכר פולני שהסתיר אותם תמורת תשלום.
באביב 1944 שיחרר הצבא האדום את האזור והמשפחה שבה לביתה. הם סבלו מאנטישמיות, אביו נעלם וכנראה נרצח, לאחר מכן פולנים פרצו לביתם, שדדו אותם וזרקו רימוני נפץ, מהם נפצעה האם אנושות.
ב-1947 הגיעו משה, אמו ואחותו לארץ ישראל באונייה "כ"ט בנובמבר". הבריטים גירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין, ולאחר חצי שנה שבו השלושה לארץ. משה עבד בתעשייה הצבאית עשרות שנים. יש לו שלושה ילדים, שישה נכדים ושתי נינות.
אילנה-לינה פלח
אילנה-לינה פלח (89) נולדה בבנגזי שבלוב. בסוף 1940 הפציצו הבריטים את בנגזי. השלטון האיטלקי עצר בעלי נתינות בריטית, ואביה נאלץ לברוח למצרים. ב-1942 הועלתה המשפחה המורחבת למשאית בקר והוסעה למחנה הריכוז ג'אדו. אחותה של אילנה, יולנדה, מתה בדרך הקשה. הם גרו במחנה בצריף שורץ כינים ופשפשים. רבים מתו מרעב וממחלות. אילנה הייתה מטפסת על הגדר, נותנת צמיד או טבעת לבדואים שהיו מגיעים לשם ומקבלת תמורתם מזון. באחד הימים ראה אותה חייל גרמני ושבר את רגלה בבעיטה. במחנה פרצה מגפת טיפוס, ממנה מתה אחותה, אלגרה.
בתחילת 1943 שוחרר המחנה בידי הצבא הבריטי. המשפחה חזרה לבנגזי והתאחדה שם עם האב. עד מהרה פרצו שם פרעות, המשפחה ברחה באישון לילה לטריפולי, וב-1949 עלתה לישראל. מגיל צעיר סייעה אילנה בפרנסת המשפחה ולימים פתחה מספרה. היא אשת עדות שמספרת לקהלים רבים על שואת יהודי לוב. יש לה חמישה ילדים, 11 נכדים ו-12 נינים.
אביגדור נוימן
אביגדור נוימן (95) נולד בעיירה סעליש שבצ'כוסלובקיה - כיום באוקראינה. בשנת 1939 עברה העיירה לשלטון הונגריה, ואביו סייע בזיוף תעודות אזרחות הונגרית ועזר להציל יהודים חסרי אזרחות. במארס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה וגירשו את המשפחה מביתה. הם הועברו לגטו, ומשם נשלחו למחנה בירקנאו. הם הופרדו, ולמחרת נאמר לו שאימו, אחיו ואחיותיו נרצחו. אביו ואחיו נספו במחנות אחרים. אביגדור עבד וסבל מרעב ומאלימות. הוא שובץ ביחידת האשפה ואכל שאריות שמצא בפחים. באחד הימים גילה את אחותו הגדולה מעבר לגדר.
בינואר 1945 הוצא אביגדור לצעדת מוות. הוא הגיע למחנה גונסקירכן, ושם שוחרר בידי צבא ארצות-הברית. הוא שב לביתו, פגש שם את אחותו הגדולה, והם עשו את דרכם לארץ באוניית המעפילים "תיאודור הרצל", אך היא נעצרה על ידי הבריטים והם נכלאו בקפריסין. משם הגיעו ארצה. אביגדור השתתף בכל מלחמות ישראל עד למלחמת יום כיפור, שבה נפצע. יש לו שני ילדים, שבעה נכדים, 45 נינים וחימש.
את תפילת "אל מלא רחמים" יישא השופט בדימוס מנחם נאמן (88). הוא נולד ברומניה, ובסוף 1941 גורשה משפחתו מביתה ונשלחה לגטו שרגורוד. בגטו שררו רעב, קור ומגפת טיפוס ורבים מתושביו מתו.
באביב 1944 שוחררו מנחם ומשפחתו בידי הצבא האדום ושבו לביתם. מנחם היה שר באירועים כדי לסייע בפרנסתם. ב-1949 עלתה המשפחה לישראל. מנחם למד משפטים והיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, מרצה לדיני משפחה באוניברסיטת חיפה ויו"ר האסיפה הכללית של החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה. יש לו ארבעה ילדים, 22 נכדים ו-45 נינים.