התמונות שהגיעו השבוע מכיכר הבימה בתל אביב הן זיקוק של תופעה מדאיגה.
בלב הכאוס של פיזור הפגנה שחרגה מהמכסה שאישר בג"ץ (600 איש), ותחת איום ממשי של מטחי טילים, התמוטט מפגין כבן 50. בעוד צוותי רפואה נלחמים על חייו בחניון הכיכר, המשיכו סביבו העימותים.
זהו רגע שבו האידיאולוגיה פוגשת את המציאות בצורה האכזרית ביותר, וממחיש כיצד זכות ההפגנה בישראל עברה "קנוניזציה" דתית - פולחן שבו הנוכחות בכיכר הפכה למצווה שדוחה פיקוח נפש.
במשך מאות שנים, האנושות הליברלית נאבקה כדי לעגן את זכויות האזרח: מחופש התנועה והזכות להליך הוגן, ועד חופש הפולחן והביטוי. אלו אבני היסוד של חיינו, אך מעולם, באף דוקטרינה משפטית או פילוסופית, הן לא נחשבו למוחלטות. תמיד היה ברור שזכותו של אדם לנוע או להתבטא נעצרת במקום שבו היא מסכנת את חייו או את חיי זולתו. הגבלת חירות בשעת חירום אינה "קץ הדמוקרטיה", אלא לעיתים התנאי להמשך קיומה של הקהילה.
אלא שבשנים האחרונות, נדמה שחלקים בשמאל הישראלי החליטו שזכות אחת ניצבת מעל כולן, חסינה מפני כל היגיון של בטיחות או אחריות קולקטיבית: הזכות להפגין. ראינו זאת בימי הקורונה, כשההתקהלות נתפסה כדחופה יותר משמירה על בריאות הציבור, ואנו רואים זאת שוב כעת תחת איום הטילים. בתוך הפולחן הזה, הכיכר היא המקדש, והנוכחות בה היא המטרה בפני עצמה - מעשה של "קידוש השם" חילוני שבו דבקות בעקרון גוברת על היגיון הישרדותי.
הגיעה העת להכיר במציאות: עם כל חשיבותה היסודית של הזכות להפגין, היא אינה שקולה בחשיבותה לחיי אדם, לא של המפגין ולא של האזרחים סביבו. גם אם בג"ץ מוקיר את חשיבות המחאה נגד הממשלה, אין בכך כדי להצדיק סיכון חיי אדם. על מערכת המשפט והאכיפה להציב גבולות ברורים ולהפסיק להחריג את ההפגנה מכללי הזהירות הבסיסיים ביותר. דמוקרטיה חפצת חיים לא יכולה לאפשר לשום זכות להפוך לקרדום שחופר תחת קדושת החיים עצמם
הכותב הוא הוא חבר "הלל" - הפורום הליכודי לריבונות העם