התזמון של כניסת הפסקת האש לתוקף בין ארה"ב לאיראן, רגע לפני שאנחנו נפרדים מהמצה של חג הפסח ועוברים לחגיגות המימונה - מרגיש כמעט סימבולי.
אחרי שבועות של דריכות שיא מול איראן, המעבר המהיר מהמתח המבצעי אל שולחנות האירוח העמוסים הוא תמצית הישראליות. מצד אחד - טילים, אזעקות, תקיפות חיל האוויר ושחמט גיאופוליטי. מצד שני - דבש, עוגיות צבעוניות והקריאה המנחמת: "תרבחו ותסעדו". זה אנחנו.
במובנים רבים, הפסקת האש היא ה"מימונה" של המזרח התיכון. ניסיון לפתוח דלת - גם אם צרה ומהוססת - למציאות שבה לא צריך להביט בכל רגע לשמיים בחיפוש אחר כטב"מים או לעקוב אחרי יירוטים. זו ההבנה שאחרי הרבה "מר" של מלחמה, הגוף והנפש זקוקים גם ל"מתוק".
נכון, אנחנו לא תמימים. בדיוק כפי שאנחנו יודעים שהדיאטה לא באמת מתחילה מחר בבוקר, כך גם ברור שהשקט מול איראן שברירי ודורש ערנות מתמדת. ובכל זאת - אפשר להרשות לעצמנו לשחרר מעט מהמתח ולהפחית חרדות.
הפסקת האש הזו היא גם הזדמנות לומר תודה לידידה הגדולה ביותר שלנו - ארה"ב. שילוב הזרועות ההדוק בין ישראל לארה"ב במלחמה, לצד הקשר האישי בין מנהיגי המדינות, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, הוכיח את עצמו ברגע האמת.
זו ברית שממחישה שגם כשיש חילוקי דעות - ברגע האמת הדוד מאמריקה ניצב בפתח הדלת עם "התותחים הכבדים" ומעניק גיבוי דיפלומטי וביטחוני.
המימונה השנה אינה רק חגיגה של יהדות מרוקו - היא גם רגע קטן של שפיות במדינה שלנו.
זהו זמן להעריך את היכולות הצבאיות שלנו, את מעמדנו כמעצמה אזורית, ואת השקט שחוזר לרחובות. זמן להתעלם מרעשי רקע, ולהגיד תודה - גם לבורא עולם - על היכולת שלנו, למרות הכל, לבחור בחיים ובמתוק.
יוצאי מרוקו יודעים לספר שהמימונה במגרב איחדה, ליכדה וחיברה - בין יהודים לבין עצמם וגם עם שכניהם המוסלמים. היא נסכה תקווה לשנה של שפע ואמונה שהטוב ינצח.
כך גם אנחנו צריכים להאמין: שום טיל בליסטי לא יכול לכבות את האש שבוערת מתחת למחבת המופלטות של עם ישראל.
תרבחו ותסעדו.
הכותב הוא משפטן וחבר הועד המנהל בפדרציה של יהדות מרוקו