דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם עוצרים מונית, מתרווחים במושב האחורי, שמים רגל על רגל, ואז מושיטים ידיים ארוכות קדימה ופשוט תופסים לנהג את ההגה.
אתם מחליטים מתי לפנות, באילו סמטאות לנסוע ומתי לחצות צומת באדום, אבל נשארים לשבת מאחור. ואם חלילה תקרה תאונה, הנהג הוא זה שיחטוף את המכה מהשמשה, ישלם על נזקי המכונית ויעמוד למשפט. בזמן שאתם פשוט תפתחו את הדלת, תנערו את החליפה ותעלו על המונית הבאה. נשמע כמו תסריט מופרך לגמרי, נכון? שום אדם שפוי לא היה מסכים לנהוג בתנאים כאלה. ובכן, ברוכים הבאים למדינת ישראל.
בשבת האחרונה ראינו בדיוק מי מחזיק כאן בהגה. בג"ץ, באצטלה אירונית של דאגה ל"פיקוח נפש", החליט לצפצף על הערכות המצב של פיקוד העורף ואישר התקהלות המונית בהפגנות השמאל. כשמערכת הביטחון אומרת "סכנה", בג"ץ אומר "סעו, אני מנווט". הפסיקה, שאפשרה את הגדלת כמות המפגינים בהפגנות השמאל, הובילה לתוצאה טרגית: אזעקה שהופעלה בזמן ההפגנה גרמה לריצה המונית, ובדוחק הנורא שנוצר בדרך למקלט, דווח כי אחד המפגינים לקה בדום לב. ההגה היה לחלוטין בידיים של בג"ץ, אבל כשהגיעה ה"תאונה" - אל תצפו למצוא שם מישהו שייקח עליה אחריות.
והתבנית הזו אינה חדשה. כולנו זוכרים את הטרגדיה במירון. כשהתרחשה התאונה ההיא, כולם נדרשו למסור את גרסתם. כולם, חוץ מאותם נוסעים במושב האחורי. שופטי בית המשפט העליון, שהיו מעורבים בדיונים קודמים ומנעו פתרונות שייתכן והיו מצילים חיים, נשארו מוגנים. יבואו מצדדי בית המשפט ויטענו שהחלטותיהם ממילא לא היו משנות דבר. אולי. אבל האמת היא שמעולם לא נדע, כי שופטי העליון אף פעם לא מוצאים את עצמם כפופים לחקירות שנדרשות מכל נושא משרה אחר במדינה. בעוד גורמים אחרים נדרשים לתת את הדין, שופטי העליון לא נדרשים אפילו לתת גרסה.
כמו רבים אחרים, במוצאי שבת שעברה, גם אני מצאתי את עצמי מחכה. מחכה לאיזו הודעה, לאיזו הכאה על חטא, לאיזה שופט שיעמוד ויגיד "טעינו, אנחנו לוקחים אחריות". ואז נפל לי האסימון: ההמתנה הזו היא בזבוז זמן מוחלט. לקיחת אחריות מצידם היא ממילא מילים ריקות מתוכן, שאין מאחוריהן שום השלכה אמיתית. האמת המרה היא שאנחנו צריכים להפסיק לצפות שמישהו במגדל השן יעשה לנו טובה. הגיע הזמן שאנחנו, העם, ניקח את האחריות הזו בעצמנו. במקום לחכות שהנוסע מאחור יואיל בטובו להכיר בנזק שעשה, אנחנו צריכים פשוט לקחת את ההגה בחזרה.
האמרה המפורסמת קובעת שלבית המשפט "אין לא ארנק ולא חרב, כי אם את אמון הציבור". ואם בית המשפט מסרב לקחת אחריות - הציבור גובה אותה ממנו בעצמו, בדמות התרסקות מוחלטת של אותו אמון. סקרים רבים מצביעים על מגמה עקבית וברורה: האמון בבג"ץ צולל משנה לשנה. כשהעם מושך את המנדט המוסרי שלו חזרה, אי אפשר שלא לתהות - האם אובדן האמון הזה הוא הצורה המעוותת שבה המערכת נאלצת, בעל כורחה, לקחת אחריות על מה שקורה כאן?
המסקנה המתבקשת היא פשוטה: אם אתם רוצים שהנוסע במושב האחורי יפסיק להשתולל, אל תצעקו עליו. תצעקו על הנהג. אם אנחנו באמת רוצים שבית המשפט יישא באחריות על מחדלי ההפגנה, אנחנו צריכים לדרוש מנבחרי הציבור שלנו להפסיק למסור לו את ההגה. לא לסכן חיי אדם בהפגנות שסותרות את הנחיות פיקוד העורף, לא להתייעץ יותר עם יועמ"שית לעומתית ומפוטרת, ולעצור את הטירוף הזה שבו שופטים מנהלים את המדינה מחוץ לגבולות החוק. כשגוף משפטי לוקח סמכויות שלא שייכות לו, הדרך היחידה להטיל עליו אחריות היא פשוט להפסיק לציית לו.
ומילה על הממשלה: ברור שגם עליה רובצות אחריויות רבות. אבל בניגוד לבית המשפט, הדרישה מנבחרי ציבור לצאת בהצהרות של 'לקיחת אחריות' היא פחות קריטית. במדינה דמוקרטית, את החשבון איתם אנחנו ממילא נסגור, או שנחליט שלא, בקלפי. בסופו של דבר, זה כל הסיפור הדמוקרטי על רגל אחת: הנבחרים מחליטים ומבצעים, והציבור מתגמל או מעניש אותם בבחירות. יש שם מעגל ברור של אחריות, מעגל שפשוט לא קיים כשמדובר בשופטים.
לסיכום, הדרישה משופטי בג"ץ לקחת אחריות היא בקשה מופרכת. המערכת הזו התרגלה לחיות בתוך מבנה מעוות שבו יש לה מאה אחוז סמכות ואפס אחוז אחריות. לכן, חבל לבזבז מילים על ציפיות להתנצלות או הכרה בטעות. בית המשפט לעולם לא ייקח אחריות - אנחנו אלה שניתן לו אותה.