'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי' - חשיבות עצומה יש ליום שמיני זה, ואולי לא בכדי אומר אבודרהם, שיש ויקראו תחילת פרשת 'ויהי ביום השמיני' שבעה פעמים! וזהו כשלבוא פסח ביום שבת כי קורא תחילת הפרשה במנחת השבת, ובשני וחמישי, שהם קודם פסח, ובמנחת שבת של יום טוב ראשון, ובמנחת שבת של יום טוב אחרון, ובשני וחמישי שאחר כן. במה היא אפוא אותה חשיבות.
יום השכנת השכינה - 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', ובו ביום מיתת שני בני אהרן - 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ'
'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי' - היום השְׁמִינִי ב'הא הידיעה' לַמִּלּוּאִים, אכן היה יום מכונן בתולדות ישראל שכותרתו 'ושכנתי בתוכם', השכנת השכינה בקרב ישראל. אמנם הנטייה ולא במעט של צדק לזכור יום זה כיום טרגי, כי בו מתו שני בני אהרן, נדב ואביהוא, עת לקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש...ויקריבו לפני ה'...ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' [ויקרא י, א-ב]. אכן טרגדיה המעיבה על יום גדול ביותר בתולדות עמנו, בו השכנת השכינה הייתה רק כותרתו. היה זה יום-טוב לבורא-עולם ולכלל ישראל מפאת עוד אירועים מכוננים שקרו בו, עד שנקרא בפי חז"ל, יום טוב כיום בריאת העולם.
וכדרכו של עם ישראל משכבר הימים - 'וגילו ברעדה' - גילה ושמחה לצד חיל ורעדה. אומרת הגמרא במסכת מגילה: תניא אותו היום הייתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. ואכן גם בפסוקים של חנוכת המשכן וזה של בריאת העולם כתוב לשון זהה - 'ויהי'. כאן נאמר 'ויהי ביום השמיני', ובבריאת העולם נאמר 'ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד' . ובשיר השירים, 'צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' [ג,יא]. אומר המדרש זהו יום שמיני למילואים. וכן אומר רש"י במקום: זהו שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן במדבר.
ובאמת שואל המהרש"א, רבי שמואל אליעזר אידלש מגדולי פרשני התלמוד שנולד בשנת ה'שט"ו (1555), הרי בדרך כלל לשון 'ויהי' הינה לשון צער, כיצד אפוא נית לומר שזהו יום שמחה כיום שנבראו שמים וארץ? ועונה שודאי אותו יום השמיני היה יום שמחה, שהרי עליו נאמר בשיר השירים שהוא 'יוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ' של בורא-עולם. ובא ללמדנו שהמשמעות לכך שהייתה שמחה גדולה כל כך כיום שנבראו שמים וארץ, היא, שכמו שהשמחה ביום שנבראו שמים וארץ הינה שמחת הרצון והקיום לפניו, כך גם בהקמת המשכן נתייחד שמו שם ברצון וקיום אשר לפניו. בשניהם נוצרו הכלים לקיום רצון ה' בבריאה. לכן גם אומר המדרש בבראשית רבה [ג,ט], שכאשר נאמר בהקמת המשכן 'ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו' וגו', הכוונה היא, הראשון לברייתו של עולם. אמר הקב"ה, כאילו באותו יום בראתי עולם, ומונה את אותן עשר עטרות שנטל אותו יום [אוצרות המהרש"א עמ' 531].
חלק מרצונו זה של בורא-עולם כולל גם את הנאמר בפרשתנו, והמוכר לנו לאורך מלחמות ישראל ככלל ועל רקע יום מרד גטו ורשה וזיכרון השואה בפרט, החל בשבוע הקרוב, 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד...' [י,ג]. אומר רש"י: אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: אַהֲרֹן אָחִי! יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר: אוֹ בִּי אוֹ בְּךָ; עַכְשָׁו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמֶּךָּ [ספרא שם, לו; ויק"ר יב,ב; זבחים קט"ו ע"ב].
יום העברת השרביט לעיני הזקנים
נאמר בספרא שהיום השמיני הזה, ראש חודש ניסן היה, ובשבעת הימים שקדמו לו שימש משה רבנו בהקרבת הקורבנות, על מנת ללמד את אהרן ובניו את סדר העבודה. לשיטת רבי יהושע ביום השמיני, בר"ח ניסן, אף נברא העולם [מסכת ראש-השנה יא.]. ביום השמיני הזה משה רבנו מעביר את שרביט העבודה וקורא לשם כך לאהרן, לבניו ולזקני ישראל, ואומר שמרגע זה סדר העבודה עובר לאהרן ובניו. נשאלה שאלה במדרש תנחומא, 'לשם מה קרה גם לזקני ישראל' הרי הם אינם בעבודת הקורבנות? ועונה: 'כדי לגדלו בפני זקני ישראל'. אמר לו הקב"ה: קרא לזקנים ומשח אותו, וכך את הגדולה אתן לו, לאהרן, בפניהם. כך שלא יהיו אומרים 'מעצמו נעשה כהן גדול', אולי אהרן הכתיר את עצמו. [כבר אז היה חשש שתתבצע הכתרה עצמית...]. לכאורה קשה, הרי עדיין יכלו לטפול חשד במשה-רבנו ולטעון שהדברים שהוא שח בשם הקב"ה, אינם אלא דברים שבדה מליבו? אלא שלמשה רבנו היה מיגו, שהרי יכול היה לשנות מן האמת לטובת עצמו, לשים עצמו ככהן גדול, ולא את אחיו. משה אמת ותורתו אמת.
אך אין כאן ביום השמיני העברת שרביט, החלפת משמרות, גרידא. ביום גדול זה עוברת העבודה מהבכורות לכוהנים בני שבט לוי. על פי הגמרא בזבחים , עבודת הבכורות מאז אדם הראשון, כעבור 2449 שנים! עוברת אל הכוהנים בני שבט לוי, ומהבן הבכור ראובן לבן השלישי לוי. עד שלא הוקם המשכן, אומרת הגמרא שם היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. כך גם אומר רש"י בשמות [כד,ה] על הפסוק 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות' - נערי בני ישראל, אלו הבכורות. רק משהוקם ביום שמיני זה המשכן, נאסרו הבמות ועבודת הקורבנות הותרה רק בכוהנים. ככתוב: 'ואני הנה לקחתי את הלוים...תחת כל בכור...והיו לי הלוים' [במדבר ג,יב]. אומר רש"י: לפי שהבכורות היו עובדים...וכשחטאו בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו עבודה-זרה נבחרו תחתיהם. כך גם בגמרא במסכת זבחים. עם זאת הקדושה המקורית, לא בטלה גם אחרי החלפתם בלויים, ונותרה מצות פדיון הבן - 'קדש לי כל בכור...לי הוא' [שמות יג,ב] וכן בבמדבר 'פדו תפדה את בכור האדם...' [יח, טו-טז].
מחד ערב פסח שקדם, כמעט שנה, ליום השמיני, הכה ה' את כל בכורות מצרים ואת בכורות ישראל הציל, וכדברי ה' למשה לומר לפרעה: 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל', אין בכור באומות העולם מלבד ישראל. כנגד הצלה זו של בכורי ישראל, נהגו הבכורות לצום בערב פסח, או להשתתף בסיום מסכת. אבל ביום השמיני בה לידי ביטוי הלכה למעשה איבוד הבכורות את דין הבכורה. יום בו התחלפו הבכורות בכהני שבט הלויים. כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו. עד שבא אהרן ושרת בבגדי כהונה גדולה ושרתה שכינה על ידו שנאמר: 'כי היום ה' נראה אליכם'.
מדוע לא עברה עבודת הקרבנות ביום השמיני למשה, והרי היה בן שבט לוי?
לכאורה מדוע אליבא דאמת, לא עברה העבודה למשה רבנו שהרי לוי היה? אומר רבי שמעון בר יוחאי במסכת זבחים , שבמעמד הסנה, משסרב משה לקבל את השליחות להוציא את ישראל ממצרים, חרה בו אף ה', ככתוב: 'וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.' באותו מעמד, נענש משה והכהונה עברה לאהרון ולזרעו. כך איבד משה את הכהונה, ואילו הבכורות הפסידוה בשל חטא העגל, בו שבט לוי לא נטל חלק. כל זה בא לידי ביטוי ביום השמיני.
יום השמיני נטל עשר עטרות
אומר הספרא, יום השמיני נָטַל לא פחות מעֶשֶׂר עֲטָרוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בְּסֵדֶר עוֹלָם . ראשון למעשה בראשית שבו לדברי רבי יהושע נברא העולם [ראש-השנה י.]. ראשון לנשיאים - הקרבת קורבנות הנשיאים המפורטת בפרשת נשא, החלה בא' בניסן . ראשון לכהונה - ביום זה חל המהפך בו עברה עבודת הקורבנות מהבכורות לכהנים. ראשון לעבודה - בו החלה העבודה במשכן. ראשון לירידת האש. ראשון לאכילת קדשים. ראשון לאיסור הבמות. ראשון לראשי חדשים. ראשון לשכון שכינה בישראל - היום הגדול בו ירדה שכינה לשכון בישראל. ראשון לברך את ישראל - ככתוב: 'וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים' [ט,כב].
אגב שמיני, אומר רבנו בחיי, שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה. בגדי כהן גדול - 8. בושמי שמן המשחה - 8. הבדים בהם היו נושאים את כלי המשכן - 8 [2 לארון, 2 לשולחן, 2 למזבח הזהב ו 2 למזבח העולה]. לחני/כלי הזמר לשיר הלוויים - 8. ואכן השכנת שכינה בישראל היא כמספר 8 - מעל הטבע.
ביום השמיני - 'קחו שעיר עזים' - לכפר על חטא מכירת יוסף
'וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את' [ויקרא ט,ג]. ביום הגדול הזה אומר החזקוני על פי תורת כהנים, אומר משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, יש להביא שעיר עזים שיכפר על מעשה שעיר עזים אותו טבלו אחיו בדם והציגו בפני יעקב אביהם ככתוב: 'וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא'? [בראשית לז,לב]. חטא כה חמור, אשר לא בכדי אנו נפגשים עמו חדשים לבקרים לאורך הדורות, ובודאי שעם הקרבת הקרבן הראשון במשכן, יש להביא קרבן לחפר עליו. חטא בו יעשה שימוש המן הרשע, כדברי המדרש באסתר רבה [ז,כה] 'והמלך והמלכה ישבו לשתות' - אמר להם המן לשבטים: אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה, כך אני אעשה לכם, הדא הוא דכתיב 'והמלך והמן ישבו לשתות'. אמר רבי יששכר מכפר מנדי: ומה אם מי [יוסף] שמחל ואמר: 'לא אתם שלחתם אתי הנה כי... אלהם' [בראשית מה,ה] ראה עד הכן היא מתוקנת, [עד היכן אינה מתכפרת], שהרי אם עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים ואינו נמחל, מי שאינו מוחל, על אחת כמה וכמה שהחטא אני מתכפר.
ואם לא די בכך, הרי כך הוא במדרש על עשרה הרוגי מלכות [מדרש משלי א,יג], אמר רבי יהושע בן לוי: לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף.אמר בי אבין: הוי אומר נפרעו עשרה מכל דור ודור! ועדיין אותו חטא קיים. כמוזכר בסליחה המרגשת למוסף יום-הכיפורים. וקשור חטא זה גם לפסח שזה עתה חגגנו. אומר מדרש תהלים [י,ג] . אמר רבי חנין: אמר הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם אותו לעבד, שנאמר: 'לעבד נמכר יוסף' ,[תהלים קה,יז], חייכם שאתם קורים בכל שנה ושנה 'עבדים היינו לפרעה במצרים'. כתב המ"ם במורה נבוכים [ג,מו] שכל השעירים הבאים בראשי חודשים וברגלים, מכפרים על מכירת יוסף.
משכלו ישראל את מלאכת המשכן, בא משה וברכן שנאמר 'וירא משה את כל המלאכה...ויברך אֹתם משה' [שמות לט, מג]. אומרים חז"ל: מה ברכה ברכם? אמר להם ' יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם'. רבי מאיר אומר, כך ברכם "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים' [דברים א, יא]. וישראל אמרו לו 'ויהי נעם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו' וגו' [תהלים צ,יז].
על אותה שעה אומר שלמה המלך בשיר השירים [ג,יא]: 'צאנה וראנה בנות ציון' , בנים המצוינים, 'במלך שלמה' , במלך שהשלום שלו. 'בעטרה שעטרה לו אמו', זה אהל מועד שמצויר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש. 'אמו' - אין אמו אלא ישראל... 'ביום חתונתו', ביום ששרתה שכינה בישראל. 'וביום שמחת לבו', ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים.