מדליקת המשואה טליק גואילי, אימו של רן גואילי ז"ל, עברה שנתיים וארבעה חודשים של המתנה מורטת עצבים, עד שבנה - שהיה החטוף האחרון ששב משבי חמאס - הובא לקבורה בישראל.
בשיחה מיוחדת בפודקאסט של ערוץ 7 היא מתארת את התחושות המעורבות: "זה כמו להתחיל ללמוד ללכת פתאום. לימדתי את עצמי לא לדמיין או לא לתכנן שום דבר. הייתי באיזשהו סוג של - שום דבר לא עניין".
סיפור הגבורה של רן מתחיל דווקא בחופשת מחלה. שבועיים לפני השבעה באוקטובר הוא שבר את עצם הבריח בנפילה מאופנוע שטח. "הוא ממש לא יכול היה להזיז את היד וקבעו לו ניתוח בתשיעי לעשירי", מספרת טליק.
כשפרצה המלחמה והגיעה פקודת "פרש פלשת", רן לא היסס: "הוא קפץ מהמיטה, ועלה למעלה, התלבש, עלה על מדים ואמר לנו, 'טוב, אני הולך'. איציק אמר לו: 'מה עם הכתף שלך? איזה הולך?', אז הוא אמר לו: 'אבא, תראה, אני יכול להזיז את היד, אני יכול לדרוך את הנשק אני לא נשאר כאן, אני לא אתן לחברים שלי להילחם לבד'. הוא חייך אלינו, אמר לנו שלום עם חיוך, אני לא יודעת איך להסביר, היה לו מן אור כזה בפנים".
רן הצטרף לסא"ל גיא מדר וניהל קרב עיקש בצומת סעד. "גיא סיפר לנו שהוא פשוט לא יכול היה לעצור את הרכב והם בעצם נכנסו לתוך המלכודת הזו". גם כששניהם נפצעו, רן המשיך לדאוג לאחרים. "גיא אמר שהוא היה צמא ואז רני כזה שולף את השלוקר שלו, נותן לו לשתות. גיא אמר לי: 'אני לא מצליח להבין את זה, הוא היה פצוע וכל מה שהוא יכול היה לעשות זה לתת לי את השלוקר שלו'".
רן המשיך להילחם לבדו, שלח מיקומים והתריע על טנדרים של מחבלים עד שנחטף. בשיחת הטלפון האחרונה עם אחיו עומרי, אמר: "עזוב, אני לא יכול לדבר איתך עכשיו אני באמצע היתקלות".
הבשורה על מציאת גופתו של רן הגיעה בשיחת טלפון בלתי צפויה, כאשר בני הזוג היו לבדם בבית. לאחר שיזמו קשר עם קצין שליווה אותם לאורך התקופה, הועברה אליהם ההודעה על מציאתו.
היא משחזרת את הרגע בו בנה עומרי הגיב לידיעה: "הוא אומר לי: 'אמא, הגאווה חזקה מהעצב'. וזה באמת היה מן איזושהי תחושה... מצד אחד הקלה מאוד גדולה שהביאו אותו, ושבאמת עכשיו הוא ישכב במקום שלנו ולא קבור יחד עם כל מיני מפלצות".
טליק משתפת בחלום שחלמה על רן עוד לפני שהודיעו על מותו: "היה לי חלום, עוד לפני שהודיעו לנו שרן לא בחיים, זה החלום היחידי שחלמתי על רן. הוא מגיע הביתה עם מדים של גולני ואני אומרת לו: 'רני, אתה בבית', והוא אומר לי: 'לא, לא, לא, אני לא בבית עוד, אבל כשאני אבוא הביתה, אני אהיה גיבור'. היה לו חיוך הכי רני שיש".
היום, כשהיא מחליטה לא לחזור למקצוע עריכת הדין, היא מבינה שהפרופורציות השתנו: "הדבר הכי הכי קשה שיכול לקרות להורה זה לאבד את הבן שלו, אבל אצלי אני איבדתי את הבן שלי, במשך שנתיים וארבעה חודשים לא ידעתי איפה הוא. גנבו לי את הילד. הפרופורציות של החיים כל כך השתנו".
למרות הכאב, היא נשארת אופטימית לגבי עם ישראל: "אנחנו בסופו של דבר עם אחד. גיליתי את החיבוק הענק שקיבלתי מעם ישראל. אנחנו עם חזק למרות כל הקשקושים בינינו. אנחנו עם חזק".