במוצאי שבת השתתפתי בהלווייתו של אחד ממורי ורבותי, הגאון רבי אהרן גרז זצ"ל, וראיתי חובה לעצמי לכתוב מספר מילים על האדם המיוחד הזה, שזכיתי ללמוד ממנו ואתו מספר שנים, כנער וכבוגר.
את הרב גרז פגשתי לראשונה בסוף כיתה ה’, כשבאתי עם אמי לראיון קבלה לישיבה התיכונית בר־אילן. זו הייתה פגישה קצרה, עניינית, בלי שום דבר יוצא דופן מבחינתי. שאלות רגילות, שיחה נעימה, וזהו. אבל כשיצאנו - אמא שלי הייתה נרגשת. בדרך חזרה היא אמרה לי: "יש כאן אדם מיוחד. זה לא אדם שפוגשים כל יום". היא חזרה על זה שוב בבית, כשסיפרה לאבא שלי. אני, כילד, לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת. רק הרבה שנים אחר כך הבנתי עד כמה היא צדקה.
לפני הכל הרב גרז היה תלמיד חכם גדול, ולימוד הש"ס היה חרוט בנפשו. חניך ישיבת פונוביז', שראה את עצמו כתלמיד לרבו הגדול - הגרא"מ שך זצ"ל, ונשא על עצמו את משא החינוך של הנוער הדתי בתל אביב וגוש דן, במשך שלושה עשורים.
תלמיד חכם כיצד? אני זוכר שלא פער הייתי דופק על דלתו, ומצאתיו שקוע בלימוד. המחזה היה מיוחד. הרב למד בלי לגעת בגמרא הגדולה וישנה שהייתה לפניו, רק עיניו מרוכזות בדברי התוספות. מתוך סקרנות של נער הייתי בודק איזו מסכת פתוחה לפניו. פעם אחת ראיתי יבמות, ועוד פעם - שבועות. אבל ברוב המקרים אלו היו מסכתות מסדר קודשים - זבחים, מנחות, ערכין. כבר כנער צעיר הרגשתי שיש לפני משהו לא שגרתי. כביכול יש את הרב גרז כראש הישיבה, דמות חינוכית עם אחריות ניהולית רחבה, אך מאחורי הדמות הזו יש עוד דמות פנימית עצמאית ומיוחדת, שמעייניה תלויים בדיני קמיצה ופיגול, הגרמה בקודשים וב"שנה עליו הכתוב לעכב".
גדלותו היה מורגשת גם בשיעורים: הכול היה ברור. הוא ידע את הסוגיה מכל הצדדים, בלי בערך ובלי גמגום. משהו נקי ומדויק. למדנו תוספותים ארוכים, והרב גרז ליווה אותנו שורה אחר שורה בהגיון ראלי, והסברה מדוייקת. מי שהקשיב לא יכל שלא להבין.
אותה חדות בדיוק הופיעה גם ביחס לנפש התלמיד. ידענו שלא כדאי לנסות לספר סיפור לא מדויק - לא כי הוא מחפש לתפוס, אלא כי הוא פשוט מבין. כמה שאלות קצרות, בשקט, בלי דרמה, ופתאום אתה מגלה שהסיפור שלך לא עומד.
דבר נוסף שלא שוכחים הוא הזיכרון שלו, אבל גם כאן המילה "זיכרון" לא מספיקה. שנים אחרי הוא זכר את שמות התלמידים, ההורים, ומעגלים חברתיים. "מה קורה עם פלוני?", "הוא כבר התחתן?", "נולד לו ילד?" -אני זוכר שפגשתי אותו אחרי שנים והוא שאל אותי: "איך אבא, מה עם החנות שלו". זה לא רק לזכור - זו היכולת להחזיק אנשים בתוך התודעה, גם הרבה אחרי.
אצלי הקשר איתו המשיך גם אחרי שנות הישיבה התיכונית. אחרי שבע שנים בישיבת מרכז הרב, עברתי לישיבת תל אביב מעלה אליהו, וסללתי לי סדר לימדו עצמאי, במטרה להקיף בעיון מסכתות שלמות. הרגשתי שחסר לי מישהו להרצות לפניו את חידושי, לקבל פידבק והערות. התקשרתי אליו, והוא זיהה אותי מיד. סיפרתי לו שאני לומד סדר נשים בעיון ושאלתי אם אפשר ללמוד יחד. הוא הסכים בלי היסוס, ובו ביום הגעתי אליו - לרחוב חזון איש 27 בבני־ברק, לדירה צנועה בקומה רביעית, שבמרכזה תלויה תמונה גדולה של הרב שך. כך התחילו כמה שנים של לימוד משותף: ערבים ארוכים, שעתיים ושלוש ואף יותר. התחלנו מהלכות אישות לרמב"ם עם נשואי כלים, ומשם עברנו ללימוד מסודר של ר' חיים הלוי מבריסק על הרמב"ם, ספרי קהילות יעקב על הש"ס, סוגיה אחר סוגיה. לשבת לידו וללמוד הייתה חוויה, לא רק בגלל הידע אלא בגלל האהבה הפשוטה והעמוקה שלו לתורה. ובתוך כל זה הוא נשאר אותו אדם - מתעניין, שואל, זוכר. באותן שנים הרבנית הייתה חולה, ואי אפשר היה שלא לראות את המסירות שלו אליה. וגם לאחר פטירתה - הוא המשיך. אותו סדר, אותה יציבות.
עם הזמן החיים שלי השתנו. התמניתי לרב קהילה, והזמן הצטמצם. המפגשים התרווחו: פעם בשבוע, אחר כך שבועיים, אחר כך פעם בחודש - עד שזה נעצר. יום אחד הוא התקשר אליי ואמר שהשארתי אצלו "קהילות יעקב" על מסכת ברכות. אמרתי לו שאני משאיר את הספר אצלו כפיקדון, ובעזרת ה' עוד אחזור.
הרב גרז לא ראה את עצמו רק כמי שמעביר שיעורים. הוא הרגיש אחריות. אחריות לבנות אנשים, לבנות יראת שמיים. הוא היה חוזר ומדגיש שאנחנו שגרירים של הקב"ה. "מסתכלים עליכם", היה אומר לנו. להיות נער דתי בתל־אביב זו אחריות לקדש שם־שמים. על אף שהגיע מעולם חרדי הוא האמין שניתן לגדל יהודים יראי ה', בשילוב של תורה ודרך ארץ.
אבל הוא לא הסתפק בדיבורים. הוא דאג גם למציאות. הוא פעל כדי שלא יהיה תלמיד שיישאר בחוץ בגלל קושי כלכלי - אם זה בשכר לימוד, אם זה בארוחות, ואם זה במסעות חינוכיים. זה לא היה משהו שדיברו עליו בקול, אבל עם השנים התברר עד כמה הוא השקיע בזה. האחריות שלו הייתה מלאה עלינו כבני אדם.
הוא האמין ביכולת שלנו ליצור. הוא הביא לישיבה תלמידי חכמים גדולים, והקים את "פירות אילן" - שנתון שבו גם תלמידים כתבו מאמרים תורניים ברמה גבוהה, שלא היו מביישים גם ישיבות גבוהות. בחורים צעירים שישבו וכתבו, ניתחו, ניסחו. הרה"ג שמעון לוי ליווה אותנו בתהליך הכתיבה, ועמו עוד צוות רחב. זה לא דבר מובן מאליו בישיבה תיכונית, אבל אצלו זה היה חלק מהחזון לעודד אותנו להיות אנשי תורה.
ובסופו של דבר הכול חוזר לנקודה אחת: הישיבה לא הייתה העבודה שלו, אלא גולת הכותרת של מסע־חייו. הבית שלו היה חלק מהדבר הזה, רעייתו הייתה מגיעה לישיבה, לתת יד במה שיכלה.
לא פעם, בשיחות אישיות אחרי החברותא, הוא ביטא את כאבו על כך שהוא הוכרח "לצאת לפנסיה" ולעזוב את הישיבה. הוא הרגיש שיש לו עוד מה לתת. מי שעבד איתו ידע את זה היטב. יותר מפעם אחת שמעתי שמורים מקצועיים היו מגיעים ללמד מעבר לשעות הרגילות - בגלל האישיות שלו.
כשאני חוזר לאותה פגישה קצרה בכיתה ה’, אני מבין. אמא שלי ראתה את זה מיד. יש אנשים שלוקח שנים להבין מי הם - ויש כאלה שמספיק רגע אחד כדי להרגיש: הרב גרז היה אישיות מיוחדת. לא אדם שפוגשים כל יום.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.