אז מה אתם חושבים על הפסקת האש? זה כנראה תלוי בפוזיציה. כי זו המחלה האמיתית שמאיימת עלינו מבפנים: מחלת הפוזיציה.
שימו לב למה שקורה כאן ביממה האחרונה. עוד לפני שיבש הדיו על הניירות, עוד לפני שמישהו בכלל קרא את האותיות הקטנות - התגובות כבר היו מוכנות במגירה.
הכל צפוי והרשות נתונה - והכל לפי המחנה. זה הפך להיות הטרלול הכי גדול של חיינו: אתה כבר לא צריך לשמוע את התוכן כדי לדעת מה תהיה הדעה.
אם הממשלה חותמת על הסכם - האופוזיציה מיד תצרח "כניעה", "הפקרות", "בושה".
ותומכי הממשלה? הם כמובן רק יאדירו את ההישגים ולא יתייחסו להצהרות הגדולות שהיו בפתיחת המלחמה - ולשאלות - האם היעדים הושגו? האם ההצהרות היו מוגזמות?
אה, וכמובן - אם הממשלה הייתה מחליטה להמשיך לתקוף - מהאופוזיציה היו צועקים "מה אסטרטגיית היציאה?!", "משיחיות", "מלחמה ללא סוף".
הכל עובר דרך הפילטר הצר של "מי אמר את זה". אם זה הגיע מהמחנה שלי - זה זהב. אם זה הגיע מהמחנה השני - זה רעל. איבדנו את היכולת לראות מורכבות, לדבר מורכבות.
כשרואים את יאיר לפיד או גנץ מתחרים מי יתקוף חזק יותר מהלך שנתמך על ידי בעלות הברית הכי קרובות שלנו, אתה מבין שהענייניות מתה, היא נקברה תחת הררי הפוזיציה.
איך הגענו למצב שבו אנחנו לא מסוגלים לשמוח בהישגים של המדינה שלנו רק כי מישהו שאנחנו לא אוהבים רשום עליהם? איך הגענו למצב שבו ביקורת היא לא כלי לשיפור, אלא כלי ניגוח שנועד לשרוף את המועדון?
אנחנו לא בפוזיציה, אנחנו באותה סירה. תפסיקו להסתכל על המחנה. תתחילו להסתכל על המציאות.