הפיתוי הגדול ביותר אחרי הפסקת אש הוא לסכם. לסגור. לנשום לרווחה ולהכריז שהאירוע מאחורינו. זה טבעי. זה אנושי. אבל במזרח התיכון זו גם טעות אסטרטגית. הפסקת האש מול איראן אינה סוף. היא לכל היותר סיכום ביניים של שלב אחד במערכה ארוכה בהרבה.
מי שקרא את הסיקור בשבוע האחרון, בישראל ובעולם, מבין את התמונה האמיתית. אין כאן הכרעה מדינית. אין כאן יציבות. אין כאן סדר חדש. יש הפוגה. יש מו"מ תחת לחץ. יש מציאות שברירית שיכולה להתהפך בכל רגע. ובעיקר יש פער בין מה שנראה מעל פני הקרקע לבין מה שמתחיל להתרחש מתחתיה.
איראן חטפה מכה עמוקה. לא עוד סבב. לא עוד חילופי מהלומות. אלא פגיעה רחבה במכלול היכולות שלה. צבאית, תודעתית, כלכלית ואסטרטגית. עצם העובדה שהמשטר נאלץ להאיץ דיכוי פנימי, להוציא להורג, לעצור, להפגין כוח כלפי אזרחיו, היא אינדיקציה ברורה לכך שהלחץ מבפנים גובר. משטרים לא מגיבים כך מתוך ביטחון. הם מגיבים כך כשהם חוששים.
אבל תהליכים כאלה אינם מתפוצצים ביום אחד. הם לא תמיד נראים בכותרות. הם מתבשלים. הם מחלחלים. הם יוצרים סדקים. מאבקי כוח. אובדן אמון. שחיקה מבנית. זהו תהליך שלוקח זמן, אבל כשהוא מבשיל, הוא משנה מציאות. הזרעים כבר ניטעו. המכה כבר ניתנה. השאלה עכשיו איננה אם יהיה המשך, אלא איך הוא יתפתח ומתי יעלה לפני השטח.
דווקא ברגע הזה, כשהאש נחלשת לכאורה, ישראל נדרשת לחשיבה קרה ומדויקת. לא לסכם. לא להתבלבל. לא לאבד את היתרון שנוצר. ההישג הצבאי המשמעותי חייב להיות מתורגם לעיקרון אסטרטגי ברור שיקבע את הכללים לשנים קדימה.
העיקרון הזה צריך להיות חד, פשוט ובלתי ניתן לפרשנות. מי שיורה עלינו מאבד שטח. מי שתוקף אותנו מאבד לצמיתות את הקרקע שממנה פעל. לא זמנית. לא עד סבב נוסף. לצמיתות. שטח כזה צריך להישאר מפורז, מוחזק, ולהפוך לסמל חי של מחיר התוקפנות.
זה נשמע קשה לאוזן מערבית. זה לא נוח לשיח בינלאומי. אבל זו אינה המצאה ישראלית. זו ההיסטוריה של מלחמות. כך נבנתה הרתעה לאורך דורות. אויב מפסיק לתקוף רק כשהוא מבין שהמחיר אינו הפיך. כל עוד קיימת אצלו תקווה שאחרי ירי יבוא מו"מ, שאחרי הפסד יבוא לחץ בינלאומי שיחזיר את המצב לקדמותו, שהוא יוכל להמר בלי לאבד באמת נכסים, הוא ימשיך לנסות.
במזרח התיכון אסור לזגזג. אסור לייצר תקווה כזאת. אסור לתת לאויבים שלנו להאמין שיש להם אסטרטגיית יציאה. ברגע שהם מאמינים שתמיד אפשר לחזור אחורה, הם גם מאמינים שאפשר לנסות שוב.
רק כשהם ישתכנעו שאין דרך חזרה, שאין אפשרות לשחזר את המצב, שהיהודים כאן לתמיד ובכל מחיר, יתחיל שינוי עמוק. לא הצהרות ישנו אותו. לא נאומים. רק מציאות עקבית, נחושה ובלתי מתפשרת.
וזה נכון בכל זירה. בכל גבול. בכל מוקד חיכוך. המשוואה חייבת להיות אחידה וברורה. תוקפנות נגד ישראל מובילה לאובדן קבוע של שטח, של שליטה ושל ריבונות. זה המסר. זו השפה שהאזור מבין. זו הדרך היחידה לבנות הרתעה שאינה נשחקת.
ומה יאמר העולם. מה יאמרו באו"ם. מה תגיד האופוזיציה. התשובה פשוטה. העולם תמיד ידבר. האו"ם תמיד יגנה. יהיו תמיד מי שיעקמו את האף. אבל מדינה שאינה קובעת את גורלה בעצמה, אחרים יקבעו אותו עבורה. ובמזרח התיכון, המשמעות של זה ברורה.
כאן נכון להזכיר את דבריו של מנחם בגין שאמר בפשטות חדה: אם יש יפי נפש שמעקמים את האף, אז שהאף שלהם יהיה עקום. זו לא אמירה של זלזול. זו אמירה של סדר עדיפויות. ביטחון לאומי קודם לנוחות דיפלומטית.
הטעות הגדולה ביותר כעת תהיה להתייחס להפסקת האש כאל סוף פסוק. זו אינה סגירת מעגל. זו פתיחת שלב חדש. שלב שבו צריך לעצב את כללי המשחק מחדש, תוך הבנה עמוקה שהמערכה האמיתית עדיין נמשכת, רק בצורה שקטה יותר, סמויה יותר, אבל לא פחות מכריעה.
ישראל קיבלה כאן חלון הזדמנויות נדיר. לא רק להכות, אלא להגדיר. לא רק להגיב, אלא לקבוע. אם היא תפעל נכון, בעקביות וללא היסוס, ייתכן מאוד שבעוד זמן מה יתברר שהאירוע הזה לא הסתיים בהפסקת אש, אלא סימן את תחילתו של תהליך ארוך שבסופו יתפורר גם משטר משמרות המהפכה.
במזרח התיכון לא מסכמים באמצע. סיכומים עושים בסוף.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים