הפוליטיקה הישראלית אוהבת לספר לעצמה סיפורים. יש לה, לפוליטיקה הזו, נטייה כמעט רפלקסיבית לעטוף כל אירוע במעטפת נרטיבית מוכנה מראש, גם כשהמציאות עיקשת ומסרבת להיכנס לתבנית.
בימים האחרונים, מאז שנשיא ארצות הברית הודיע על הפסקת אש זמנית עם איראן, אנו עדים לתופעה מרתקת: האופוזיציה הישראלית, שאמורה לייצג חלופה מדינית אחראית, בחרה לאמץ נרטיב של תבוסה מוחלטת - לא משום שהמציאות כופה זאת, אלא משום שזה נוח פוליטית.
קחו את יאיר לפיד, למשל. "מעולם לא היה אסון מדיני כזה", הוא הכריז בפאתוס מלא. "ישראל אפילו לא הייתה בשולחן". המשפטים האלה, המנוסחים בקפידה לשידור חדשותי, מזכירים את אותה נקודת תורפה ישנה של הפוליטיקה הישראלית: הנטייה להעדיף דרמה על פני ניתוח, סיסמה על פני מחשבה.
כי מה בדיוק היה האסון המדיני? איראן, שיצאה למלחמה כשהיא מצהירה על כוונה להשמיד את ישראל, הסכימה להפסקת אש שאותה נשבעה שלא תחתום עליה. מצרי הורמוז, שאיים לסגור, נשאר פתוח. חיזבאללה, שאמור היה להיכלל בהסכם, ספג מכות קשות גם אחרי ההכרזה. אם זה אסון, מה היה ניצחון.
אבל זו בדיוק הנקודה. האופוזיציה בישראל, כמו אופוזיציות רבות במדינות דמוקרטיות, מצאה את עצמה כלואה בפרדוקס משלה. היא לא יכולה להכיר בהישגים - גם אם הם קיימים - מפני שכל הכרה כזו משמעה הודאה שהממשלה הנוכחית עשתה משהו נכון. והרי זה בלתי נסבל פוליטית. אז במקום לבחון את המציאות כפי שהיא, האופוזיציה בוחרת לבחון אותה כפי שהיא רוצה שתהיה - כישלון מוחלט, אסון היסטורי, תבוסה חסרת תקדים.
יאיר גולן הלך צעד אחד קדימה. "נתניהו שיקר", הוא טען. "הבטיח ניצחון היסטורי וביטחון לדורות, ובפועל קיבלנו כישלון אסטרטגי". הטענה הזו, שנשמעת כמו ביקורת לגיטימית, מסתירה בתוכה בעיה עמוקה יותר: במסגרת 'הכישלון האסטרטגי' איראן איבדה את מערך הגנת האוויר שלה, חלק ניכר ממערך הטילים שלה, ואת הפטרונים שלה באזור - חמאס נחלש, חיזבאללה נפגע, אסד נפל. מדינות המפרץ, שהותקפו על ידי איראן, יצאו מהגדר ופעלו לצד ישראל. אם זה כישלון - מהי הצלחה.
התשובה, כמובן, היא שההצלחה הייתה צריכה להיות מוחלטת, מלאה, סופית. הפלת המשטר האיראני, חיסול מוחלט של התוכנית הגרעינית, הכרעה שלא תשאיר שום ספק. וכשההצלחה הזו לא הגיעה, האופוזיציה קראה לזה תבוסה. זו דרך חשיבה מסוכנת. היא מצפה למלחמה שתסתיים בצורה קלה, מהירה, וללא מחיר. היא מצפה למציאות שבה אויב מנוצח בבת אחת, בלי יתר ובלי שאריות. אבל מלחמות לא עובדות ככה. במיוחד לא מלחמות נגד איראן. צודק גולן שנתניהו, אמן המילים, הפריז כנראה במטרות המלחמה וניסה למכור לנו יעד פחות ריאלי כהפלת המשטר. אבל מה שכן קרה עד עכשיו רחוק מלהיקרא כישלון אסטרטגי.
אביגדור ליברמן, בתורו, הזהיר שהפסקת האש "נותנת למשטר האייתוללות פסק זמן להתארגן מחדש". זו טענה מעניינת, כי היא מניחה שלפני הפסקת האש, איראן הייתה על סף קריסה. אבל האם זה באמת המצב? איראן אכן ספגה מכות קשות, אבל לא הייתה רגע שבו נראה היה שהמשטר עומד ליפול. הציפייה שישראל לבדה תפיל את המשטר האיראני, בלי נוכחות קרקעית אמריקאית, היא ציפייה לא ריאלית. וכשמציבים ציפייה לא ריאלית, קל מאוד להכריז אחר כך על תבוסה.
נפתלי בנט, שבדרך כלל נזהר יותר בניסוחים, גם הוא נפל למלכודת הזו. "יעדי המלחמה לא הושגו", הוא קבע. "הממשלה מכרה לנו אשליות". אבל מה בדיוק היו האשליות. האם מישהו באמת האמין שמלחמה בת ארבעים יום תסיים את האיום האיראני לנצח. האם מישהו חשב שאפשר לפתור בתקיפות אוויריות בעיה שנבנתה עשרות שנים. התשובה היא שלא. אף אחד לא חשב ככה - פרט לאלה שרצו לבנות תחושת אכזבה לצרכים פוליטיים.
והנה אנחנו מגיעים לליבת הבעיה. האופוזיציה הישראלית, במקום לנתח את המערכה באופן מבוגר ומאוזן, בחרה להתנהל כמי שמעדיפה תבוסה ממשית על פני הצלחה חלקית. היא מעדיפה לתאר את המצב כאסון, משום שאסון פוליטי נוח לה. אבל זו לא רק בעיה של אופוזיציה חסרת אחריות - זו בעיה של אופוזיציה שאיבדה את היכולת לחשוב אסטרטגית.
מה שמטריד במיוחד הוא שהאופוזיציה הזו, שמכריזה על תבוסה, מבקשת להיות החלופה הבאה להנהגה. היא אמורה להיות זו שתנהל את המדינה כשתגיע לשלטון. אבל איך אפשר לבטוח בהנהגה שכל כך מתעקשת לראות כישלון במקום שהמציאות מורכבת. איך אפשר לבטוח בהנהגה שמציבה ציפיות לא ריאליסטיות, ואז מתאכזבת כשהן לא מתקיימות.
המלחמה עם איראן לא הסתיימה. זה נכון. היעדים לא הושגו במלואם. זה גם נכון. אבל לטעון שמדובר בכישלון מוחלט, בתבוסה היסטורית, באסון מדיני - זה לא ניתוח. זה פרופגנדה. והבעיה היא שהפרופגנדה הזו לא רק פוגעת בממשלה - היא פוגעת במדינה. כי כשאתה מכריז על תבוסה, גם כשהיא לא התרחשה, אתה משדר חולשה. לא רק לבוחרים שלך, אלא גם לאויבים שלך.
איראן מקשיבה לדברים האלה. היא שומעת את ראשי האופוזיציה מכריזים שישראל נכשלה, והיא מסיקה מסקנות. גם חיזבאללה מקשיב. גם חמאס. ואם הם שומעים שראשי מפלגות בישראל טוענים שהמערכה הייתה כישלון, למה שהם לא יאמינו לזה. למה שהם לא ימשיכו לפעול מתוך תחושה שישראל חלשה.
האופוזיציה הישראלית צריכה להחליט מה היא רוצה להיות. אם היא רוצה להיות אופוזיציה פוליטית לממשלה, זה לגיטימי. אבל אם היא הופכת לאופוזיציה למדינה עצמה, אם היא מעדיפה תבוסה ממשית על פני הצלחה חלקית רק כדי להביס את יריבה הפוליטי - אז היא איבדה את הזכות להיות חלופה אמינה להנהגה.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'