במרכז המו"מ עם לבנון צריך להעמיד, ואף נעמיד, את דרישת-המינימום להגדיר את חיזבאללה כארגון טרור, להוציא אותו אל מחוץ לחוק, ולנקוט כלפיו את כל הצעדים הנדרשים מהגדרה זו.
פירוק מנשק הוא, כמובן, רק אחד הצעדים. לארגון טרור לא אמורה להיות לא מפלגה פוליטית, לא נציג בפרלמנט, ובוודאי לא בממשלה או בקבינט. לא אמורה להיות לו מערכת פיננסית לגיטימית, כל הכספים שלו הם כספי טרור שצריך לחלט. את כל פעיליו יש לחסל, לגרש או לכלוא, ולא בשיטת הדלת המסתובבת. וכל זה נכון לכל שטח המדינה ולא רק בדרום ליד גבולנו.
ממשלת לבנון תתבקש, אם כן, לפעול בהתאם לעקרון היסוד הזה, והפעם לא בדיבורים אלא במעשים. את נסיונותיה לממש את דרישת-הסף הזו היא תצטרך לבצע דווקא באזורים שאינם סמוכים לגבולנו, משום שבשטח הסמוך לגבולנו, בכל אזור דרום לבנון, לא נוכל להסכים להמשיך להיות שפני-הנסיון של מאמצים שעד כה לא הוכיחו את עצמם. התושבים שלנו זכאים לבטחון אמתי ולא על הנייר, ומי שיעניק להם אותו הוא צה"ל ושאר גורמי הבטחון שלנו.
הדרישה הישראלית השניה במרכז המו"מ עם לבנון צריכה להיות גבול בר-הגנה. אין ספק שהגבול עם לבנון אינו כזה: לא בתוואי המזוגזג וחסר-ההגיון שלו, לא בהיבט הטופוגרפי הטבעי, ודאי לא בתשתיות הטרור הרחבות והעמוקות שנבנו ונחפרו לאורך שנים בדרום לבנון בלא שממשלת לבנון ניסתה אי פעם למנוע את הקמתן או להחריב אותן, וגם לא באוכלוסיה העוינת שהפכה עצמה מרצון למגן-לטרור, ואת ישוביה לבסיסי-התקפה נגדנו. כל אלה הוקמו במטרה גלויה, מוצהרת וגם מעשית עד אימה: לכבוש את ארצנו, לטבוח בתושבינו, ולהחריב את ישובינו. ולכן כל אלה חייבים להשתנות, לא כחזון עתידי אלא כצעד מעשי מיידי. עם הדרישה האלמנטרית הזו אין שום צורך וגם לא שום הצדקה שנמתין עד לסיום המו"מ. אותה עלינו לממש במו ידינו, וכך אכן נעשה.
"הרגל המדינית המסיימת בלבנון תרחיב את גבולותינו לגבולות ברי הגנה" - אמר אתמול, בצדק, שר האוצר בטקס חנוכת הישוב מעוז צור בחבל בנימין, אבל הוא לא היה הראשון להבחין בצורך הזה. גם ראש הממשלה הראשון שלנו, דוד בן גוריון ז"ל, שקיבל את ההחלטה ההיסטורית להקים את מדינת ישראל בגבולות החלוקה המצומצמים של החלטת האו"ם, כתב שגבולותיה יתרחבו בהמשך בהתאם לצרכינו וליכולותינו הצבאיות, וש"הגבול הצפוני שלנו צריך להיות נהר הליטאני". מדינת לבנון מעולם, לאורך כל שנות קיומה כשכנתנו, לא הוכיחה יכולת למנוע טרור מגבולה הדרומי אלינו. 78 שנים הן די והותר כדי להבין זאת, ולקבוע את הגבול החדש במו ידינו.
זאת ועוד: הצעד האלמנטרי הזה נכון גם משום שכך, ורק כך, נמדד נצחון בעיני האויבים שלנו, וכך נמדדת גם הכדאיות לצאת למתקפה נגדנו. מי שמעלה בדעתו לקום עלינו להורגנו, ולקחת את ארצנו מידינו - ידע מעכשיו שכך יראו תוצאות מזימותיו.
המו"מ עם לבנון חייב להתנהל תחת אש, משום שבבסיסו חייבת לעמוד ההכרה שלבנון נכשלה כשלון חרוץ במשימה שלקחה על עצמה: לפרק את חיזבאללה מנשקו, ושאנחנו לא מוכנים להמשיך ולשלם את מחיר חוסר היכולת שלה, ולכן נטלנו לידינו, ולידינו בלבד, את המשימה הזו, הקריטית כל כך לבטחוננו. והוא חייב להתנהל גם במנותק לחלוטין מהמו"מ עם איראן, משום שזו בדיוק המטרה הראשית שלנו: לפרק את טבעת-האש הצירית שאיראן בנתה נגדנו, ושעם קיומה לא נוכל להסכים.
טבעת האש הזו היא מכונת ההשמדה המשוכללת שנבנתה סביבנו לאורך עשרות שנים ע"י "הציר האיראני". לאורך רוב הזמן הזה מדינת ישראל סרבה להישיר מבט אל מלכודת-המוות הנבנית עבורה, ותחת זאת היתה שבויה בקונספציה של "שקט יענה בשקט" במקום להבין שמדובר ב"שקט - מתחמשים". התעוררנו אל איום ההשמדה הזה, כשלרשותנו "צבא קטן וחכם" על כל המשתמע מכך, וכשאנחנו מוכים וחבולים מהמכה האיומה של "השביעי באוקטובר".
אבל מאז - קמנו, ואנחנו מפרקים ומשמידים את מכונת ההשמדה הזו, שלב אחר שלב, במאמץ אדירים המושקע בכל פעם בזירה אחרת. ובה-בעת מתקנים גם עשרות שנים של קונספציה שכמעט הביאה אותה אל סף השמדה ממש. אנחנו הולכים ומפרקים את טבעת האש הזו, שלב אחר שלב, וכל שלב בנוי ונסמך על קודמיו. כך, הישגי "עם כלביא" באיראן רשומים גם על שמם של גיבורינו שלחמו בלבנון במבצע "חיצי הצפון": בזכותם הוכה חיזבאללה קשות, וגם קרסה סוריה של אסד, כך שאיראן נותרה לבדה באותה מערכה ראשונה, ללא הסיוע של טבעת האש אותה הכינה לאורך עשרות שנים בדיוק לרגע הזה. בזכותם גם התאפשרה המתקפה האחרונה בעזה, זו שהביאה לשחרור כל חטופינו, ולדחיקת החמאס אל מעבר לקו הצהוב עם קונצנזוס בינלאומי על החובה לפרק אותו מנשקו. ואילו הישגי המערכה הנוכחית בלבנון רשומים כמובן גם על שמם של טייסינו שפעלו זה-עתה להשמדת תשתיות הטרור באיראן, באופן שמאפשר, שוב, את ניתוק הזירות החשוב כל כך, וכמובן גם על שם חיילינו שקידמו בחבל עזה את "מודל בית חנון" להשמדת תשתיות טרור, שעכשיו מועתק אל תשתיות הטרור בגבול הצפוני שלנו.
והכל, כל ההישגים כולם, רשומים כמובן גם על שם המתיישבים הגיבורים שלנו בישובי גבול הצפון, הותיקים והחדשים גם יחד. אלה שהקימו את הישובים ובחרו לחזור אליהם לאחר חודשים ארוכים של גלות-מביתף ולהישאר בהם גם עכשיו, במערכה השניה, באהבה ובמסירות אין קץ למרות כל הקשיים והפחדים, ואלה שהצטרפו אליהם לאחרונה, בחרו לבנות את ביתם אל מול הסכנה מתוך הבנה שזו המשימה הציונית העליונה, ונשארו במקומם החדש גם תחת הירי הכבד, מתוך תחושת מחויבות עמוקה. ליבי יוצא אליהם בימים אלה. אני יודעת מה זה לחיות תחת אש, ומלאה התפעלות מעמידת הגבורה שלהם. ברור לי שהם הגיבורים הגדולים מכולם. אני יודעת בוודאות, שהחיילים שלנו בעומק השטח מתבוננים בלילות אל אורות הישובים ושואבים מהם כחות ותעצומות נפש. וכך גם אנחנו, חברי הממשלה והקבינט, יודעים ומבינים את גודל המחויבות להביא בטחון אמתי לישובים ולתושבים שלנו.
"ויאמר משה אל-אהרון קרב אל-המזבח" - "שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת" - מפרש רש"י, כמבין אל נפש אהרן ואל נפש משה גם יחד, וכמזרז את אהרן בצוותא עם משה רבינו: זה הרגע המכונן למענו נבחרת, אל תירא ואל תחת, עם ישראל כולו ממתין למעשיך.
אף אנחנו, חברי הממשלה והקבינט, צריכים להבין כי לכך נבחרנו. כשחג החירות מאחורינו, ויום השואה והגבורה לפנינו, חיילינו, מתיישבינו, ועם ישראל כולו מצפים להתקדמות הנכונה שלנו.
שבת שלום, יחד ננצח בע"ה!