קמפיין "אלימות המתנחלים" ו"הטרור היהודי" מוצג בשנים האחרונות כאילו מדובר בתופעה חריגה, כמעט בלתי נתפסת, סטייה אלימה שאין לה שורש בהיסטוריה הציונית.
זו הצגה נוחה, נקייה ובעיקר שגויה. משום שהציונות מראשיתה לא הייתה רק סיפור של מחרשה ובאר, אלא גם, ואולי בעיקר, סיפור של נוכחות בשטח: מי נמצא על הקרקע בפועל, מי מסתובב בה יום יום, ומי הופך אותה לעובדה.
כאן נכנסות לתמונה חבורות הרועים ותורת "כיבוש המרעה" של ימי העלייה השנייה. לא כקישוט תנ"כי ולא כאפיזודה רומנטית אוריינטליסטית, אלא כפרקטיקה. צעירים יהודים, בני תנועת העבודה, יצאו אל המרחבים הפתוחים לא כדי "לשוב אל הטבע", אלא כדי לתפוס אותו.
הרעייה הייתה אמצעי. מי שמוליך עדר על גבעה, מי שיורד יום אחר יום אל אותו ואדי, מי שמכיר כל שביל וכל באר - הוא הוא הקובע בפועל למי שייך המקום. הרועה העברי לא היה רק עובד. הוא היה תצפיתן, שומר, ולעיתים גם חוליית מודיעין ראשונית. זה היה מנגנון פשוט: נוכחות מתמשכת מייצרת שליטה. כך פעלו דמויות כמו אלכסנדר זייד בגליל וכך פעלו מסגרות כמו "השומר", לא רק ככוח ביטחוני, אלא כחלק ממערך רחב יותר של כיבוש העבודה והמרעה במובנו העמוק: לא רק עבודה בשדה, אלא אחיזה במרחב כולו, גם הבלתי מעובד, גם השולי.
כאן גם נולד החיכוך. לא מפני שמישהו ביקש עימות לשמו, אלא מפני ששני צדדים ביקשו את אותם משאבים בדיוק: אדמה, מים, נתיבי תנועה. מרחבי המרעה, שבמשך דורות היו בשליטה כמעט בלעדית של רועים ערבים, הפכו לזירת התנגשות יומיומית. לעיתים הייתה זו הסתגלות הדדית, לעיתים שיתוף פעולה מקומי ולעיתים גם אלימות. לא חריגה, לא תקלה, אלא חלק בלתי נפרד מתהליך של שינוי שליטה. אלא שהזיכרון הלאומי הישראלי בחר לזקק גירסה אחרת. עם השנים, הסיפור החלוצי עבר ניקוי: נשארו הבנייה, ההפרחה, ההתיישבות. נדחקו לשוליים המאבק, החיכוך, והעובדה הפשוטה שהמרחב לא היה ריק אלא נתון למאבק מתמיד. ההיסטוריה לא הומצאה מחדש אבל היא בהחלט נכתבה מחדש.
מאז שנות השמונים, וביתר שאת משנות התשעים, ביססה התקשורת הישראלית המרכזית, האלקטרונית והכתובה, שיח שבו "אלימות מתנחלים" הפכה לקטגוריה עצמאית כמעט, מנותקת מהקשר. אפילו סקירה לא מעמיקה של העיתונות היומית מאותם העשורים מנפקת עשרות כותרות מסיתות ומעלילות כנגד מתיישבי יו"ש ועזה. השיח הזה חילחל במהירות לצבא, למשפט, לאקדמיה ולתרבות כתופעה חריגה, העומדת בפני עצמה, מנותקת מהסיפור ההיסטורי הרחב של המאבק הציוני היהודי על המרחב. זה איננו רק תיאור מציאות, זהו מיסגור שלה. כאשר פעולה מוצגת כמנותקת מכל רצף היסטורי, היא מקבלת משמעות אחרת לגמרי: מוסרית, פוליטית ותודעתית.
מחקרים על סכסוכים מתמשכים מראים עד כמה השפה שבה מתארים אלימות אינה ניטרלית. חשיפה חוזרת לנרטיבים מסוימים מעצבת תפיסות עומק של אשמה, פחד ואיום. המציאות איננה רק מה שקורה בשטח, אלא גם האופן שבו היא מסופרת. וכאשר סיפור אחד נחתך מן הרצף, הוא חדל להיות מובן כתהליך והופך לחריג שיש להסבירו, או לגנותו, במנותק מכל הקשר. הפרדוקס כמעט צורם: אותם דפוסים של אחיזה במרחב, של יצירת נוכחות ושל מאבק על שליטה, שהיו חלק אינטגרלי מן האתוס החלוצי של תנועת העבודה, מופיעים היום תחת שפה אחרת לגמרי, כאילו אין ביניהם כל קשר. לא מפני שהמציאות השתנתה מן היסוד, אלא מפני שהשפה השתנתה. והשליטה בשפה היא שליטה בתודעה.
ולכן השאלה האמיתית איננה אם יש אלימות. היא גם לא אם הייתה אלימות. השאלה היא מי מגדיר אותה, מי ממסגר אותה, ומי שולט בנרטיב שבתוכו היא מתפרשת. "חבורות הרועים" אינן כתב הגנה ואינן כתב אישום. הן רק תזכורת. תזכורת לכך שהמאבק על המרחב תמיד היה כאן ולכך שהזיכרון שלנו, קצר ככל שיהיה, מעוצב לא פחות על ידי מה שאנו בוחרים לשכוח מאשר על ידי מה שאנו זוכרים.
ד"ר אדריכל צבי אלחייני הוא היסטוריון של הבנייה ותכנון המרחב בישראל, חבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי