קראתי את פסק הדין של בית המשפט לגבי הבאת ילד מזרעו של יותם.
יותם חיים הי"ד נחטף מביתו בכפר עזה, שרד שישים וחמישה ימים בשבי, ונהרג בשוגג מאש כוחותינו במהלך בריחתו. עשרים ושמונה שנים. רווק. חולם על משפחה, על ילדים, על המשכיות. הוריו השכולים ביקשו להשתמש בזרעו כדי להביא ממנו ילד לעולם. בית המשפט אישר את בקשתם לאחרונה.
ועדיין איני חושב שפסיקה זו הינה נכונה ומוצדקת. הכאב אמיתי. הנזק גם כן.
אני מבין את איריס חיים. לא רק מבין מתפעל. אמא שאיבדה את בנה בנסיבות הנוראות ביותר שאפשר לדמיין, עומדת בבית משפט, נלחמת בכל כוחה להשאיר ממנו משהו בעולם. אבל אהבה עמוקה ואמיתית לא תמיד מספיקה כדי להצדיק מעשה. ולפעמים דווקא מתוך אהבה אנחנו עלולים להזיק.
יש הבדל מהותי בין שני סוגי יתמות. ילד שאביו נהרג במלחמה זו גזירת שמיים. טרגדיה. כאב עצום. אבל ילד שמביאים אותו לעולם כשהוא יתום מלכתחילה, בכוונה תחילה זו בחירה. ובחירה מחייבת אחריות.
ילד אינו אנדרטה
בעבר יצא נייר עמדה של רבני מכון פוע"ה על מלחמת חרבות ברזל והם אמרו את הדברים הבאים: "קיים חשש שילד שייוולד לרצון ההורים השכולים יהווה מצבת וקיר זכרון לילדם שנהרג. התורה רואה ערך עצמי בכל נשמה שיורדת לעולם. ילד כזה עלול לשאת על גבו משקל רב של אביו סוג של אנדרטה."
ילד שנולד לתפקיד. ילד שכל חייו יישאל מה היה אביו, האם הוא דומה לו, האם הוא ממשיך אותו. זה לא חיים. זה משימה. ואני שואל בכנות מה הילד הזה רוצה? מישהו שאל אותו?
כמובן שלא. הוא עוד לא קיים. ובדיוק בגלל זה מישהו צריך לייצג אותו.
רצון המת אינו שטר על חשבון החי
הרב אשר וייס, מגדולי הפוסקים בדורנו, כתב בחריפות על הפריה לאחר מיתה של רווק שיש בזה "קלקול גדול" ויש להימנע. וניסח שאלה שחותכת לעניין איזו זכות יש לאדם כשזרעו גדל ללא אב, ללא שורשים, ללא בית שלם.
ואני רוצה להוסיף על דבריו: יותם רצה להיות אבא. לא רצה להיות זרע. הוא רצה לאהוב, לגדל, לחבק, להיות נוכח. לקחת את רצונו של אדם שחלם על משפחה ולממש אותו בהיעדרו המוחל איני בטוח שזה כיבוד רצונו. זה שימוש ברצונו.
דבריי נאמרים בכאב ולא בשיפוטיות אין לי ספק שיותם חיים ראוי לזיכרון, לכבוד, לאהבה. הוריו ראויים לכל נחמה שהעולם יכול להעניק.
אבל תורת ישראל לימדה אותנו דבר יסודי הורות אינה זכות, היא שליחות. ושליחות מתחילה בשאלה לא על ההורה אלא על הילד. "לא תהו בראה לשבת יצרה" לא סתם להביא לעולם.
הילד שייוולד מהחלטה זו יגדל ללא אב. לא בגלל מלחמה. לא בגלל אסון. בגלל החלטה. וההחלטה הזו מגיעה עם אחריות שאף אחד בבית המשפט לא נשא בה.
אנחנו חייבים לבנות מנגנון שבו לצד כאב ההורים השכולים, גם קול הילד נשמע. לדאוג לייצג את הילד הזה שיוולד לחיים תחת שכול, יתום לכתחילה, אנדרטת זיכרון מהלכת.