ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה שוחחנו עם הרב ד"ר אליהו רחמים זיני, נשיא ישיבת ההסדר בחיפה, על אימו, רחל ז"ל, סבתו של ראש השב"כ, ניצולת אושוויץ ששרדה עם אימה עבודות כפייה ובתוך התופת גילתה תעצומות נפש וגבורה.
"כמו כל יהודי שמוצא את עצמו מול אתגרים גדולים מוציא מנשמתו דברים גדולים", מספר הרב זיני ומציין את מורכבות השושלת של אמו שמצד אחד היא תלמידי חכמים ואנשי תורה ומהצד האחר אביה ש"הפך ליועץ של ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, היה עורך דין גדול ולצערינו התרחק מהיהדות בעקבות התנהגות של יהודים כמו אלה שלא נתנו לו לעלות לתורה בבר המצווה שלו כי לא היה למשפחה כסף לקנות את העליה, כמו אותם יהודים דתיים שדרשו ממנו כשהיה סטודנט תשלום מראש עבור חדר למגורים שגילה שמדובר במחסן בו הייתה מתגוררת המשרתת הגויה".
ועם זאת כאשר הציע לו ראש ממשלת צ'כוסלובקיה להצטרף אליו ואל חברי ממשלתו הנמלטים ללונדון, עלה למטוס, ראה שכל היושבים בו גויים ואמר שהוא יורד מהמטוס כדי לסבול יחד עם אחיו היהודים את הגורל שיועד להם. "זה "גנטי" ועבר אל האימא. כשהגיעו לאושוויץ קצין ס.ס. שאל מי מדבר גרמנית והונגרית ועוד שפות. הסבתא אמרה לה שתענה ואולי תהיה לה פרוסת לחם לאכול. היא אמרה שהיא מדברת. הקצין הנאצי לקח אותה למקום שבו היו יהודים מפולין והמזרח והורה לה להכות אותם כשהם לא עומדים בקצב העבודה הרצחני. באותו רגע פעמון האוכל צלצל, השיחה הופסקה והלכו לאכול, אמא ברחה כי לא הסכימה להכות יהודים".
סבתו של הרב זיני, הוא מספר, הוצבה במערך הבקרה של חלקי מטוסי המזרשמיט. היא בחרה לסכן את עצמה כאשר אישרה חלקים שהביאו להתרסקות מטוסים.
"הסבא, אבא של אימה, נהרג לפני יהדות הונגריה וצ'כוסלובקיה. הוא נלקח לטרזנשטט וברכבת אמר למשפחה דרך החלון 'כל מה שהאחים שלי יסבלו אסבול בגאווה'. אלו יהודים שגם כשלא שמרו תורה ומצוות הבינו את המשימה המיוחדת שההיסטוריה מטילה על הכתפיים שלהם במעמד נורא כזה. הכבוד וההגנה על האומה היו הדבר הדרוש אז. זה מה שמתקרב לקידוש ה', ואת זה אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו".
ממשיך הרב זיני ומספר על ההתמודדויות הקשות של אמו שהייתה בביתן אחד עם נשים רבות בהן חמותו של השופט מלצר, וככל הנראה גם האימא של גנץ ואחרות. "הן היו צריכות לשרוד ועשו זאת במסירות נפש לא פשוטה. במשך כמעט שנה כמעט בכל יום הצליחה לגנוב אוכל מחדר האוכל של הקצינים עבור החברות. לא צריך להסביר שמי שהיה נתפס היה מחוסל. המאבק למען החיים גם בתנאים קשים ביותר נובע מאמונה עמוקה בעם ישראל".
"אחותה שלימדה באוניברסיטה הגיעה בהריון למחנה ושיסו בה כלב לעיני אימה עד שהרגו אותה. היו מחזות זוועתיים, וכשזה נעשה לעיני האם זה לובש ממד אחר לחלוטין", אומר הרב ומוסיף: "כאשר הגרמנים ראו שהמלחמה אבודה מבחינתם החליטו לשחרר את כל מי שלא היו פצועים. אימא הייתה פצועה בבית השחי. היא שמה חתיכת בד כדי להסתיר את זה ולא שמה לב שהבד בולט מאחורה. הנשים עברו מול מנגלה שמקדימה לא ראה את חתיכת הבד, אבל כשהיא עברה הוא הבחין בחתיכת הבד וקרא לה לבוא, אבל היא ברחה לתוך ההמון וכך ניצלה".
הרב זיני מציין עוד כי אמו "לא רצתה ילדים כי חשבה שאין סיבה להביא ילדים לעולם שבו יגמרו את חייהם במחנות. מזל שפגשה את אבא ששכנע אותה והראה לה פתח תקווה, וכך הפכה לא רק לאשת רב, אלא לאישה שהביאה ילדים נכדים ונינים לעולם. הרצון לשרוד ושהזהות היהדות תשרוד זה מה שזיכה את האחיין שלי להיות ראש השב"כ, זו ההבנה שצריך להיאבק בכל מצב ללא היסוס ללא פחד ורתיעה. זה מה שצריך להיות המסר לדורות הבאים".
עוד מספר הרב זיני על אירוע בו אמו, ויש מי שתיקן אותו וטען שהייתה זו סבתו, סטרה לקצין נאצי: "קצין נאצי פגע קשות ביהודי זקן. הסבתא או האימא שלי ראתה ולא יכלה לסבול זאת. היא העיפה סטירת לחי לקצין הזה. הקצין שלף אקדח וניסה לרצוח אותה, אבל האקדח לא פעל. במקום זאת הוא נתן הוראה להכות אותה עם רצועות עד זוב דם. במשך שבוע שכבה עם הפצעים והמכות, כשהיא קמה היא אמרה "זה היה שווה'".
לקראת תום הדברים מציין הרב זיני הערה בדבר תאריך יום הזיכרון: "הרבנות הראשית לישראל תיקנה ב-46' שיום הזיכרון יהיה בעשרה בטבת ולא בתאריך הזה שהוא בעייתי. הוא בעייתי כי חייקה גרוסמן וח"כים נוספים החליטו לשנות את התאריך לתאריך הנוכחי, כי באותם ימים של ראשית המדינה המתחדשת הסתכלו על הקרבנות האלה כצאן שהלכו לטבחה ללא התגוננות ובזו להם. לכן ביקשו להנציח את השואה דרך יום מרד גטו ורשה, אבל זו שערוריה כי זהו יום ההולדת של היטלר יימח שמו".
"הנאצים רצו לתת ב-19 באפריל את גטו ורשה כמתנה ליום ההולדת של היטלר. הם היו בטוחים שיכבשו אותו ביום אחד, אבל הגטו החזיק מעמד מ-19 באפריל ועד ל"ג בעומר. מדינת ישראל בלי מודעות מנציחה את יום השואה ביום ההולדת של היטלר... איפה ההיגיון כאן? בני פליטי המחנות לא יכולים להסכים לכך. בגין הבטיח שישנה זאת כשיעלה לשלטון אבל לא הצליח. אסור לנו להגדיר את האנשים הללו כמי שהלכו כצאן לטבח. אלה אנשים שלא הייתה להם ברירה ויכולת ועם זאת נאבקו מעל ומעבר לכל עם ולשון בכל תולדות ההיסטוריה האנושית".