יש לילות שבהם ההיסטוריה נושמת קרוב אלינו יותר מהרגיל. הערב נציין את יום השואה. זכרם של שישה מיליון. עולם שלם שנגדע. דממה כבדה, זעקה שאין לה קול.
עברו כשנתיים וחצי מאז שמחת תורה. כ-920 ימים. כ-130 שבועות. ימים ארוכים של כאב אבל גם של עמידה. של אובדן אבל גם של עוז. של דמעות אבל גם של ידיים שנאחזות זו בזו ולא מרפות.
כי ההבדל אינו רק בזמן הוא במהות. אז היינו מפוזרים, חסרי מגן, תלויים בחסדי אחרים. והיום? היום יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו עם שקם, נלחם, ונושא זה את זה גם בשעות החשוכות ביותר.
והכאב? הכאב הוא אמיתי. עמוק. חותך. אבות ואימהות שקוברים ילדים. אחים ואחיות שנשארים עם חלל שלא יתמלא. לבבות שנשברו ולא שבו להיות כשהיו. אבל מתוך השבר הזה צמחה גם תודעה אחרת. תודעה של עם שחי. עם שלא מוותר. עם שלא רק זוכר את מותו אלא נאחז בחייו.
ואולי זה מה שעלינו לקחת אל תוך יום השואה השנה: לזכור את אלו שקמו מתוך הכבשנים, שאספו את שברי חייהם, בנו מדינה, הפריחו שממה, והפכו כאב לתקומה. ולהבין, הזיכרון איננו רק עדות לעבר, כוחו טמון בניצחון. לא רק את הזיכרון של מה שעשו לנו, אלא גם את ההבנה מי אנחנו היום. עם שיודע להילחם. עם שיודע להתאחד. עם שיודע, גם בתוך כאב שאין לו שיעור לבחור בחיים.
אני מאמין שכך, הזיכרון יהפוך ממבט לאחור, למצפן. מצפן שיכוון אותנו קדימה: לבנות. לחזק. לאחות. להמשיך את השרשרת והירושה שקבלנו. לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה.
כי אם יש תשובה אחת, עמוקה ושקטה, לשואה, היא החיים שלנו כאן. יחד. עומדים. לא נשברים. ולזכרם נחיה ונוסיף אור.
הכותב הוא מייסד פורום הגבורה ואביו של סמ"ר גלעד ז"ל שנפל בצפון רצועת עזה במלחמת "חרבות ברזל"