הרוח המנשבת בין גבעות צפון השומרון נושאת עמה בימים אלו קולות שלא נשמעו באזור מאז חורבן ארבעת היישובים באזור לפני כ-21 שנים.
מדובר בקולות של ילדים משחקים ורצים בין השבילים שהיו עד לא מזמן שוממים מאדם. עבור נחמה לאה אבינר, תושבת היישוב המתחדש שא-נור, מדובר בהרבה יותר מעוד צעד התיישבותי. זהו בתיקון של שבר אישי ולאומי עמוק שמלווה אותה מאז ימי נערותה.
רוצים להיות שותפים לחזרה לשא-נור? לחצו כאן
"כשהייתי בת 16 גורשתי מפה. זה היה כאב מאוד גדול", משחזרת אבינר בשיחה עם ערוץ 7. "לא יכולתי לדמיין שאבוא לפה עם ילדיי, עם הבן שלי בן ה-16 ונצעד פה ברחובות היישוב, נחגוג כאן ליל סדר ופשוט נחיה חיים שמחים וטובים". בנה, נמצא כעת בדיוק באותו גיל שבו הייתה בעת העקירה, ובונה יחד איתה את המקום מחדש.
השיבה לשא-נור לא הייתה תהליך של מה בכך. הגרעין המיישב עלה למקום ביום ראשון שלפני חג הפסח האחרון, במבצע לוגיסטי מלא באתגרים.
נחמה לאה הגיעה עם בעלה וששת בניהם יחד עם משפחות נוספות שראו בחזרה לצפון השומרון חובה מוסרית והיסטורית. "עלינו בחזרה להקים את היישוב שא-נור ביום ראשון שלפני חג פסח. מאז אנחנו גרים פה. היינו פה כל החג, זכינו לערוך כאן שולחן ליל סדר מרגש ביותר. אמנם היינו עייפים מכל המעבר וכל מה שכרוך בזה אבל היתה שמחה גדולה".
חג הפסח השנה בשא-נור סימל עבור המיישבים את היציאה מעבדות הגלות והעקירה לחירות ההתנחלות המחודשת. ימי חול המועד היו עמוסים במבקרים מכל רחבי הארץ, עובדה שחיזקה אצל אבינר את ההבנה שמשהו בסיסי השתנה בתודעה הציבורית הישראלית. "הרגשנו שעם ישראל ראה שאפשר לחזור לארץ ישראל והוא פשוט עושה את זה בהמוניו".
רוצים להיות שותפים לחזרה לשא-נור? לחצו כאן
הביטחון האישי בדרכים, נושא שמעסיק רבות את תושבי יהודה ושומרון, נראה בעיני אבינר אחרת מאז החזרה. הדרכים המובילות לשא-נור, שנתפסו במשך שנים כצירים מאוימים, הפכו עבורה לסמל של ריבונות. "התרגשנו מאוד ביחד עם כולם. אותנו זה ממש מחזק לראות שהדרכים פה פשוטות, הן שלנו, ואפשר לנסוע ללא שום פחד. האויבים שלנו צריכים לפחד. זו הארץ שלנו".
שורשי החיבור של נחמה לאה למקום נטועים עמוק בתקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות. היא מספרת על חודשי ההמתנה המתוחים באוהלים צבאיים יחד עם משפחתה, בניסיון נואש למנוע את הגזירה. "החיבור שלי למקום התחיל לפני 21 שנה. באנו לפה לגור, אני הייתי בת 16, הגעתי לפה עם המשפחה שלי. לקראת הגירוש גרנו פה באוהל צבאי במשך שלושה חודשים. ההורים שלי, האחים שלי. נעקרנו בכאב לב וחלמנו תמיד לחזור".
השנים חלפו, נחמה לאה הקימה בית ומשפחה במקום אחר, אך הזיכרון של שא-נור סירב להרפות. החזרה לא הייתה תוצאה של חיפוש אחר שיפור באיכות החיים או אתגר מזדמן, אלא קריאה פנימית שלא ניתן היה להתעלם ממנה. "בינתיים הספקתי להתחתן, להקים משפחה אבל החלום הזה נשאר בפנים. ממש לא חיפשנו לעבור דירה עכשיו. ברגע שנפתחה האפשרות לחזור לשא-נור אז ידענו שכאן אנחנו צריכים להיות".
החיים ביישוב מתחדש, בייחוד כזה שנהרס עד היסוד, מזמנים קשיים פיזיים ניכרים. תשתיות החשמל והמים אינן יציבות, ומרחק הנסיעה לכל שירות בסיסי הוא גדול. אולם, עבור אבינר וחבריה לגרעין, העניינים הטכניים מתגמדים לעומת הזכות הגדולה. "אני יכולה להגיד שיש אתגרים, אבל האתגרים האלה, ממש לא מקשים עלינו. אנחנו כל כך שמחים להיות פה, שלא מעניין אותנו שהחשמל קופץ, ולא מעניין אותנו שצריך לנסוע לצומת לפתוח את המים שוב. גם לא מעניין אותנו שכרגע חסר משהו ואין מכולת קרובה לקנות. אנחנו פשוט שמחים להיות פה".
החזון של אבינר לשא-נור אינו מסתכם בשכונה קטנה. היא רואה בעיני רוחה התיישבות רחבת היקף, כזו שתשנה את המאזן הדמוגרפי והרוחני באזור כולו. "לי ברור ששא-נור לא יכולה להישאר בגבולות היישוב שהיה פעם. שא-נור צריכה להיות גדולה".
החלום הוא להפוך את המרחב כולו למקום שבו עם ישראל מרגיש בבית, לא רק כתושב אלא גם כמטייל וכמחובר לאתרי המורשת ההיסטוריים. "כל אזור צפון השומרון צריך להיות יהודי. ארץ ישראל מחכה לבניה".
רוצים להיות שותפים לחזרה לשא-נור? לחצו כאן