השבוע התבשרנו שע"פ החלטת השרה מירי רגב, הרב אברהם זרביב ידליק משואה ביום העצמאות. לא עבר זמן רב, ונאמר בתקשורת בשם צה"ל שהוא מתנער מהחלטה זו.
אם ידיעה זו בשם צה"ל אינה נכונה, הרי שעל הרמטכ"ל להוציא הודעה מסודרת שהצבא אינו מתנגד להחלטה זו.
אך אם אכן ההסתייגות הזו נכונה, הרי זו פעם נוספת שבה הרמטכ"ל מנותק מרוח העם, מרוח הלוחמים ומהמוסר היהודי האמיתי, שהרי הרב זרביב לא רק הציל לוחמים רבים מפציעה וממוות בעזרת הרס בתי האויב בעזה, אלא העלה בשיטתיות את רוח העם ע"י סרטונים ששלח משם.
רוח הלחימה שהתעוררה בשמחת תורה לפני כשנתיים וחצי היא הסיבה המרכזית להצלחת המלחמה בכל הגזרות. לנו יש כעת רוח לחימה, ואילו אצל אויבינו מנשבת רוח התבוסה.
ודאי שהרמטכ"ל מבין מהי חשיבות רוח הלחימה, אך הוא רוצה רוח לחימה אחרת - אזרחית, מערבית, אינדיבידואלית. הוא איננו שמח, כנראה, בהתעוררות הלאומיות בקרבנו, בהתעוררות היהדות והכמיהה לגאולה ומשיח. כפי הנראה, אצלו היהדות קשורה רק לאדם הפרטי בביתו, אך לא לציבוריות ולרוח הלחימה של צה"ל. פלוגת "נצח יהודה" הודחה כולה, כ450 איש, בגלל מעשה של כמה מהם. מדוע? משום שהרמטכ"ל חושש מהרוח של יחידה זו, רוח של לאומיות היונקת מהיהדות.
הרמטכ"ל עדיין שבוי בקונספציות של פעם, בלאומיות של פעם, ברוח הלחימה של פעם. הוא איננו מקבל את רוח העם והלחימה שהשתנו במלחמה זו. הוא היה מוכן להיכנע לחמאס ללא מלחמה ובמספר צמתים במהלך המלחמה לא חתר לניצחון.
זוהי רוח תבוסתנות המחלישה את הצבא, הלוחמים, נשותיהם ומשפחותיהם.
כנראה שלרמטכ"ל חשוב יותר איך פעולות הצבא 'עוברות מסך' בארץ, ב'קפלן' או בעולם.
אנו רגילים שהמפקד מסתער קדימה וצועק "אחריי", ולא צועק "למה הסתערתם" על חיילים או מפעילי דיניין שמסתערים קדימה. רוח תבוסתנות זו צריכה לעבור מצה"ל ולקחת איתה את מי שעדיין מאמין בה.
להישאר בתפקיד עם תפיסה מנותקת מהלוחמים שאינה שואפת להסתער קדימה - זה "לא מוסרי ולא ערכי".