היה זה ב18 לינואר שנת 1945, הרוסים החלו להתקרב למחנה. וניתנה הוראה לפינוי מהיר של כל המחנה. ניתנה לנו פקודה לצאת לדרך. הגרמנים סידרו אותנו בחמישיות, כל אחד קיבל שמיכה וכיכר לחם ויצאנו לדרך.
היינו לבושים רק בבגדי הפסים, חלק מאיתנו היו עם מעילים ולי היה עוד ג'קט ושמיכה מעלי. ביד החזקתי כיכר לחם. הקור חדר לעצמות. התחלנו את ההליכה בחצות הלילה. עזבנו את בירקנאו. לא אמרו לנו לאן אנו הולכים או אפילו מה הכיוון. שום הסבר למצב החדש. ככלות הכל היינו רק כוח עבודה כל עוד יכולנו לנשום... עבדים עם מספר חקוק על הזרוע. יצאנו מהמחנה בחצות, התחלנו ללכת ברגל... הקור היה נוראי וירד שלג. הלכנו בחושך באמצע הלילה בקור מקפיא מבלי לדעת לאן. זרזו אותנו תוך כדי הליכה. הלכנו שורות, שורות חמישה אנשים בכל שורה.
עברנו כמה כפרים בדרך ותוך כדי כמה שעות הליכה על הכביש, התבהרו השמים והבוקר עלה. ויכולנו לראות...
בשני צידי הכביש היו תעלות. ובתוך התעלות היו הרבה הרוגים. לפנינו עבר מחנה הנשים, היו בתעלות נשים שהתקשו ללכת, או שלא יכלו יותר ללכת וירו בהן. המון גופות היו בתעלות לאורך הדרך, דם ושלג מעורבבים, פנים, ידיים, רגליים, גופות... הרג נורא. בתוך אחת התעלות ראינו שתי נשים מחובקות שמתו כך עם מיטלטליהן. המראות היו נוראים אך אי אפשר היה לשקוע במחשבות ובעצב הנורא שעטף אותנו. צריך היה להמשיך ללכת, לשרוד....
גם מקרב הגברים שבינינו אחרי יומיים של הליכה, היו כאלה שלא היה בכוחם ללכת. גם כך היינו שדופים מרעב. בלילה הראשון ישנו בחוץ, על השלג. מצאתי שני ילדים קרובים לגילי שהתחברנו, ולקראת השינה שמנו שמיכה אחת למטה והתכסנו בשתי השמיכות הנותרות.
כשקמנו השלג נמס והחולצה שלנו נרטבה, והסוודר או המעיל שהיה עלינו היה עם שכבת קרח. אבל הייתי צעיר והחזקתי מעמד. אך חלק מהאנשים סביבנו קפאו למוות, אחרים קמו מטושטשים מהיפותרמיה, ולא יכלו להמשיך ללכת איתנו. בסוף השיירה היו שלושה קצינים שירו בהם. קציני הוורמכט היו עם כלבים שעזרו להם לשמור עלינו...
שמעתי את היריות כי הייתי חמש שורות לפני הסוף. היו כאלה שיצאו מהשורה תוך כדי הליכה, אמרו שהם לא יכולים להמשיך יותר, אולי מחוסר כוח, ייאוש או דיכאון, הם כבר לא היו מסוגלים ללכת וחיכו שיירו בהם. כל אחד שיצא מהשיירה קיבל כדור. לא לחינם קראו לזה "צעדת המוות".
הלכנו מכוח האינרציה והרצון לחיות, הכוח הפיזי היה לגמרי משני. וכשהגענו לעוד כפר, ירד שלג, בתעלה בצד הדרך שכבה אישה פצועה, מכוסה חציה בשלג. היא דיברה צרפתית. היא ביקשה לדבר עם מישהו שיודע צרפתית, אחד מאיתנו הגיע. עצרו את כולנו לכמה דקות תוך כדי התנהלות האירוע.
מישהו קרא לקצין הגרמני. הוא ניגש אליה והיא לא יכלה לענות בגרמנית, היא ידעה רק צרפתית. הקצין הזמין מישהו שיכול לתרגם מצרפתית לגרמנית. הוא שאל אותה ממתי היא שם, התברר שיום לפני כן היא הגיעה לשם עם קבוצה גדולה ממחנה הנשים. היא לא הייתה מסוגלת ללכת, ירו בה בראשה והיא התיישבה בתוך התעלה. הכפור הקפיא את הדם כך שלא איבדה דם באופן קריטי, אבל סבלה מאוד. בלילה ירד עליה שלג על מחצית מגופה. היא ביקשה שיגידו לגרמני שיירה בה, כי היא סובלת ורוצה למות. הגרמני לא הסכים, הוא צחק ואמר: "לא, היא סובלת, שתמשיך לסבול. אני לא אהרוג אותה שלא תמות מהר, יש לה זמן..." והמשכנו ללכת...
עד היום החוויות האלו יושבות לי בלב...
המשכנו ללכת... כי לא הייתה ברירה אחרת, כי רצינו לחיות, לשרוד את הגהנום הזה ולחצות אותו. להגיע לפלנטת חיים נורמלית. לחיות...
כדי לחיות היה הכרח להסתגל למצב, להיות גמיש בנפש וללכת קדימה. לדעת להתנתק נפשית ממה שקורה סביבנו ולהמשיך לנוע, כי אם הרגשות יפעילו אותנו ניפול ונתרסק. נרצה פשוט למות.
אבל רצינו כל כך לחיות...
נס הסנדוויץ'
ביום השני להליכה: תוך כדי הליכה קצין הוורמכט עם מדים שחורים, אחד מאלה שהרגו את האנשים שלא היה בכוחם ללכת, צעק עלינו ודחף אותנו להתקדם, צעק וצעק ... אני הייתי בחמישיה שלי, חמש שורות לפני הסוף. הצעיר בחבורה. ותוך כדי צעקות, הוא התקרב לחמישיה שלנו כאילו הוא דוחף אנשים קדימה. אני הייתי השלישי בשורה, הסתכל עלי קצין הוורמכט ודחף לידיי סנדוויץ' בכוח. מיד הכנסתי את הסנדוויץ' לתוך החולצה שלי ולאט לאט אכלתי בדרך פירורים מהסנדוויץ'. האחרים ראו ולא ניסו לקחת לי.
הם ראו ושמחו בשבילי. לחם היה כמו מפעל הפיס. הייתי בכל זאת הילד הכי צעיר שם. רובם היו קרובים יותר לשלושים. זה היה הנס הראשון שלי באותו יום. בעצם היו שם כמה ניסים, הראשון שקיבלתי את הסנדוויץ', השני שאף אחד מהצועדים איתי לא חטף לי, והשלישי שעצם העניין עודד אותי. בשורה שלפנינו לא העזו להביט לאחור מפחד קציני האס אס.
בצעדת המוות היינו אלפי אנשים, עשרה אחוז היו ילדים והשאר מבוגרים.
בלילות ישנו במקומות מקורים שמצאנו בדרך ואם לא היו, ישנו תחת כיפת השמים. בלילה השני ליד רפת הייתה תלולית של צואת פרות, שיצאו ממנה אדים בשל חום הגללים. ידעתי שזה מייצר אדי מים ומי שישן על זה יקפא במהלך הלילה. היו אנשים שנכנסו לרפת וראו את הבל האדים העולים מהצואה של הפרות, והלכו ישר לשם כדי להתחמם כי הקור היה נוראי. אבל במשך הלילה האדים הרטיבו אותם והקור הקפיא את הרטיבות על בגדיהם וכך אותם אנשים קפאו למוות. או שקמו מטושטשים מהיפותרמיה וכשהלכנו הם היו מטושטשים וחלשים כל כך שלא הצליחו לעמוד בקצב ההליכה, ויירו בהם מאחור.
נס עליית הגג
באותו הלילה הגענו לשטח שהיה בו רפת וצריף קטן מעץ שהיה מיועד לקש של הפרות. בצריף הייתה עליית גג, למעלה במקום בו שמו קש. עלו אליו עשרה אנשים עם סולם, הבטתי אליהם ובדיוק אחד מהם העלה את הסולם למעלה. ביקשתי ממנו לעלות, התחננתי והצלחתי לשכנע אותו להוריד את הסולם כדי שאוכל לטפס. ומיד העלו את הסולם, כדי שלא יהיה צפוף מדי בעלית הגג. האיש שהעלה את הסולם אמר לאחרים שהמקום מלא. התמזל מזלי... הקש היה נפלא, התכסיתי בו והוא חימם קצת את גופי. הלילה הזה היה טוב יותר מהלילה הקודם. באותו לילה יכולתי לישון בתנאים מיטיבים יותר. זו הייתה הצלה של ממש. בלי למות מקור פשוטו כמשמעו...
ביום השני להליכה שני ניסים אירעו לי: הסנדוויץ'' מקצין הוורמכט ולינת הלילה בעליית הגג. הם הראו לי שבגיהינום הזה יש לפעמים מעט רחמים, קורים ניסים ויש תקווה.
בבוקר קמנו ונאלצנו להמשיך ללכת. הלכנו כמה קילומטרים עד שהגענו לתחנת הרכבת וודז'סלאב לוסלאו - wozislaw Loslau . הכניסו אותנו בצפיפות מרובה על רכבת משא של חצאי קרונות. בלי גג ועם חצי דופן. היה זה יום חורפי בחודש פברואר, הטמפרטורה ביום הייתה עשר מעלות מתחת לאפס. היינו דחוסים מאוד האחד בתוך השני בעמידה, אי אפשר היה לשבת. הרכבת טסה על הפסים. מהירות הנסיעה רק הגבירה את הכפור ששרר ממילא, והאנשים שהיו במעגל החיצוני בקרון קפאו למוות... וכשנפלו מתים על קרקע הקרון, נוצרה הקלה מסוימת שיש יותר מקום...הצפיפות פחתה... מי שלא היה לו כוח לעמוד התיישב על הגופות... השתדלתי להישאר במעגלים הפנימיים יותר. הייתי צעיר יחידי שם. רובם היו בני 30 פלוס, הם ריחמו עלי ונתנו לי להיות במעגל הפנימי יותר. כולם רצו לחיות... אבל לא כולם שרדו את הנסיעה הזו ברכבת. עשרות אלפי אנשים מתו בדרך הזו בצעדת המוות.
רק חלק מהאנשים ירדו מהרכבת...חלק גססו וחלק מתו בדרך... מבין אלה ששרדו את הרכבת ירד בחור מוכר, היינו יחד בכמה הזדמנויות באושוויץ. הבחור נכנס בטעות לקרון שהיו בו רק פולנים. משום שהיה יהודי יחידי, הוא קיבל מכות איומות כל הדרך, שמענו בדרך את הצעקות הנוראיות של הבחור. הוא היה נפוח כולו ומלא שטפי דם, ובקושי רב עמד על רגליו. הוא קרא לי בשמי, וביקש ממני שאעזור לו ללכת, המשכתי ללכת... לא הבטתי אליו ולא עניתי לו. לא יכולתי לעמוד במבט המבקש בעיניו... יכולתי להסביר לו שאני בקושי עומד על רגליי?! ידעתי שאם נדדה שנינו יחד, יירו בנו מאחור... ומאז לא ראיתי אותו יותר. אבל עד היום הזיכרון הזה מלווה אותי ואני מרגיש צער עמוק מאוד שלא יכולתי לעזור לו. הוא נשאר מאחור וכנראה ירו בו ושם ניספה. הקמתי לו מצבה בליבי. המחשבה עליו קשה לי. שנאלצתי לא לעזור לו, שנאלצתי להתעלם...
הרכבת לקחה אותנו מחוץ לגבולות פולין וקרבה אותנו לאוסטריה. הגענו למחנה מאוטהאוזן.
מחנה מאוטהאוזן
המחנה היה שטח פתוח. היה שם בנין שהיה מלא באנשים שהגיעו לשם לפנינו. היה שם יותר רעב ממה שהכרתי קודם. כשהגענו לא חילקו לנו לחם. ליהודים שבאו ממחנות אחרים היה קצת יותר פרוסות לחם. בדרך כבר יום שלם לא אכלנו והייתי מאוד רעב, אז נתתי את השמיכה שלי תמורת פרוסת לחם.
תוך כדי שיטוט במחנה חשבתי שאולי אמצא את אחי. חיפשתי משפחה, דודים... ולא פגשתי אף אחד מהם. החיפוש אחרי משפחה והרגשת הבדידות שגדלה יותר כשראיתי שאין שם קרובי משפחה שלי... היה מאוד מתסכל, כואב. הבדידות הייתה כואבת כמו הרעב שחלחל בנפש פנימה... לא רק בבטן.
המשכתי לשוטט ותוך כדי טיול ראיתי מפגש בין שני אחים שלא ראו זמן רב זה את זה, ואיך שהם מתחבקים נפל אחד ומת. הם היו בערך בגיל 35 עד 40 במחנה פרצה מחלת הטיפוס, יתכן שהאח שנפטר היה חולה בטיפוס. היו הרבה סיבות למות שם...
במחנה מאוטהאוזן הייתי כחודש. לא עבדתי שם. היינו בהמתנה לקראת העברה למחנה אחר. משם נלקחנו ברכבת משא למחנה מלק.
מחנה מלק:
הגענו לאולם גדול בו ישנו ביחד כמאה וחמישים עובדי כפיה. אחרי שהייה של יומיים במחנה, שלחו אותנו לעבודה. העבודה הייתה בשטח הררי, חפירת מנהרות בתוך ההר. הגרמנים היו צריכים הרבה עובדים שם. גם בחפירת המנהרות עצמן וגם בעבודה סביב.
עבדנו בתוך מנהרה גדולה שבה היה מפעל ענק של חלקי חילוף למטוסים. העבודה שלנו הייתה לחפור מנהרה עם ה"שפיצן טרייגר", אני קיבלתי תפקיד להעביר להשחזה את חוד המסמרים של פטישי האוויר. כל מסמר שקל קילו וחצי. קשרו את המסמרים הללו בחוטי ברזל, כל שני מסמרי פלדה היו קשורים יחד. שמתי ארבעה לפנים וארבעה לאחור. יחד זה היה משקל של כ12 קילו. כאשר ארבעה מסמרים על כל כתף. תפקידי היה להעביר אותם לנפחייה להשחזה. כך עבדתי שבוע ימים. מדי פעם השפיץ של המסמר נשבר מהקדיחה בהר וצריך היה להשחיז אותו על ידי נפח.
היו לי עד אז נעליים טובות שקיבלתי ביציאה משערי אושוויץ לצעדת המוות, יחד עם שמיכה, כיכר לחם, חולצה, מכנסיים וג'קט. באחת הפעמים שבאתי עם המסמרים לנפחייה אחד מהם השתחרר ונפל לי ישר לתוך הנעל פנימה לתוך גב כף הרגל, המסמר פגע לי בתוך הרגל ונפל הצידה. זה היה חתיכת משקל והרגשתי כאילו העצמות נשברו לי בפנים. הוצאתי את המסמר ודם רב יצא. הרגשתי כאב אבל לא יכולתי להגיד שום דבר, לצעוק, לבכות, או לטפל בפצע שנפער וברגל הכואבת. פחדתי שמא ירגישו שנפגעתי ומי יודע מה יעלה בגורלי. יכלו לירות בי במקום.
בערב כשחזרתי מהעבודה למחנה, ריפאתי את עצמי. בבית למדנו מאבא שהשתן הוא נוזל מחטא. ואבא אמר שאם קורה משהו ונפצעים כדאי לעשות פיפי על הפצע וכך זה יתרפא, וכך עשיתי. כל פעם שיכולתי עשיתי פיפי על הרגל, כף הרגל התנפחה, וכעבור שבוע ימים הנפיחות ירדה. למזלי הרב לא נשברו לי עצמות, המסמר פגע לי בין העצמות. כך ריפאתי את עצמי וניצלתי, אחרת מי יודע מה יכול היה לקרות... הייתי בחור בן 15 ולמרות הכאב הנורא והדם שיצא מהחור ברגל הייתי חייב להתנהג כאילו כלום... צלעתי קצת אבל אסור היה לי להראות סימני חולשה או כאב. אחרת היו הורגים אותי שם.
אחרי שבוע עבודה בחפירת מנהרה בהר, קיבלתי למזלי עבודה אחרת, להעביר אדמה בסרט נע למשאית. עבדנו קשה ומרחוק ראינו קצינים שעמדו והסתכלו עלינו ובדקו איך אנחנו עובדים. כשראיתי אותם התחלתי לעבוד מהר. כנראה שהם היו מבסוטים ממני, ואז קראו לי למנהל העבודה שם, שאלו איך קוראים לי ומנהל העבודה אמר: "אתם רואים, כך עובדים מהר כמו שהוא עובד. אני רוצה שכולם יעבדו כך." קיבלתי צ'ופר לא רק מחמאה. הצ'ופר היה תלוש לקניית סיגריות. מתנה יקרת מציאות. סיגריות במחנה היו המצרך היקר ביותר. קיבלתי את התלושים ודרכם קיבלתי כל יום תוספת לאוכל. מכרתי את התלוש כל יום. היו שבע סיגריות בתלוש וכך למשך שבוע שלם הייתה לי תוספת לקערת האוכל הקטנה. מנה כפולה. זה שעישן את הסיגריה באותו יום ויתר על ארוחת הצהריים של אותו יום. כך יחסית שבעתי באותו שבוע.
במחנה מלק הייתי מעל חודש.
גונסקירכן GUNSKIRCHEN
המחנה הנורא ביותר
ממחנה מלק נלקחנו בצעדה רגלית לכיוון מחנה גונסקירכן.
שוב צעדת המוות בה מי שפיגר ונשאר מאחור קיבל כדור. לא ידענו לאן הולכים, ומתי נגיע. היטלטלנו בין ייאוש לתקווה. הלכנו כי לא הייתה ברירה אחרת... כוח החיים דחף קדימה.
כשיצאנו לדרך ירד שלג מעורב בגשם, הדרך הייתה בוצית והיה מאוד קר. הלכנו יום שלם בלי אוכל ובלי שתיה. צעדנו בשורות, חמישה אנשים בשורה. אני הייתי בין הצעירים הבודדים ששרדו עד כה. רובם היו מבוגרים ממני. השומרים הנאצים האיצו בנו ללכת מהר יותר, ולא אפשרו מנוחה בדרך. הייתי עטוף בשמיכה, והשמיכה נרטבה כולה וגם הבגדים. השלג והקור הקפיאו את השמיכה, והבגדים הרטובים דבקו לגופי. הקור היה בלתי אפשרי. הייתי קפוא, שיני נקשו זו בזו, וכל גופי רעד, אבל הייתי מוכרח להמשיך ללכת, מי שעצר קיבל כדור בראש. הייתי מותש. ליוותה אותי המחשבה רק להגיע... אחר כך יהיה יותר טוב. הגרמנים רצו להרחיק אותנו מהרוסים שהלכו והתקרבו מצד אחד ומהאמריקאים שהתקדמו מהצד השני. הפחד היה בן לוויה... הגרמנים ליוו אותנו עם כלביהם המפחידים. היינו קבוצה של אנשים מצד אחד חלשים, מורעבים, בתנאים לא אנושיים. אבל לכל אחד ואחד מאיתנו היה כוח שהניע אותו לחיות. כי מי שלא רצה יותר את הסבל הזה, עליו היה פשוט לעצור מאחור והנאצים ירו בו. הם היו מאסף מאחור עם כלביהם. כוח מאסף וגם מוציא לפועל את החוק הבלתי כתוב...
הלכתי מכוח הרצון לחיות...
לעת ערב הגענו ליער... יער עצי אורן, אדמה חשופה ובוצית.
מחנה גונצקירכן היה ביער... היו בו הרבה עצים, הרבה שלוליות, ושבעה צריפים שעדין לא סיימו לבנות. ללא חלונות או דלתות, ובתוכם שיכנו את אלפי ה"אסירים" שכל פשעם היה היותם יהודים. כאלפיים חמש מאות אסירים דחסו לכל צריף. בצפיפות שקשה לתאר.
קיבלתי דלקת ריאות במהלך הצעידה הרגלית הזו. המחנה היה יער ענק בוצי, ובמזג האוויר החורפי הזה היער דמה לביצה. נכנסנו לתוך צריפים ללא דלת וללא חלון. רק גג היה מעלינו, קירות סביבנו ומעבר לזה הכול היה פרוץ לרוחות ולגשמים, אבל עדין היה טוב יותר מאשר להיות בחוץ. הכניסו אותנו לצריפים ללא סדר, היינו דחוסים מאוד וכל אחד רצה לתפוס מקום, גם אני תפסתי מקום והתיישבתי. מי שקם כבר לא יכול היה לחזור לשבת, מיד תפסו לו את המקום. הרגשתי מיד שיש לי חום גבוה מאוד משהו כמו 40 מעלות חום. בבוקר נתנו לנו מרק דלוח, מים חמים עם גזר ששט לו למעלה. פעם ראשונה יצאתי לקחת, וחבר שלי שמר לי את המקום. חוץ מזה לא קיבלתי שום דבר. בפעם הבאה כשחילקו מרק כבר לא היה לי כוח לקום, ביקשתי מחבר שיביא לי. נשארתי במקום כי פחדתי שאם אקום לא אמצא מקום לשבת. אינני יודע אם החבר לקח את מנת המרק שלי או שלא, אני לא קיבלתי...
היינו מאוד רעבים וצמאים. בסופו של דבר קמתי וקטפנו עלים, ואכלנו חלק משורשי העץ, בתוכם הייתה קצת רטיבות. אני בלעתי מעט סיבים של העץ. מעט כי פחדתי שהרבה עלול להזיק. חזרתי חזרה לצריף ולא יכולתי יותר לצאת. הייתי חלש עם חום כל הזמן. מישהו קם לידי , בחור צעיר יחסית, והתחילו לזרוק אותו ממקום למקום, מאחד לשני. הוא התעלף ואז זרקו אותו החוצה. חלק מהאנשים איבדו את הרגישות האנושית שלהם...
במקום הזה מתו הרבה אנשים מחוסר מזון ומחלות, מחוסר תרופות ומחוסר תנאים סניטריים, ותברואתיים. כשמישהו מת, והוציאו אותו החוצה זו הייתה הקלת מה... כי היינו צפופים בצורה נוראית רוב הזמן. לא לקח הרבה זמן והגרמנים הגיעו ודרשו מהאנשים לצאת לעבודה. מאוחר יותר התברר שלקחו אותם לחפור בורות, הרגו אותם ואחריהם באה עוד קבוצה שכיסתה אותם, הרגו אותם ואחריהם באה עוד קבוצה... ובין אלה היה גם אחי הבכור שלמה אליעזר שנהרג באחד מבורות הירי, ביער ליד מחנה גונסקירכן. בקבר אחים. שבוע או שבועיים לפני השחרור.
בני הדודים שלי שהיו יחד אתו סיפרו לי כעבור כמה שנים, שהוא יצא עם קבוצה כזו ולא חזר... הוא היה קרוב אלי ואני לא ידעתי.... אולי בצריף השלישי ממני. לא עבדנו, רק חיכינו לנס, שישחררו אותנו. שמענו יריות באזור כמה ימים לפני השחרור... אולי היה זה מבורות הירי הללו... ואולי מכוחות הצבא האמריקאי שכבר היה קרוב אלינו.
בינתיים מתו עוד אנשים מרעב, ממחלות, ומחולשה. היו גם אנשים שגססו... והיו כאלה שהורידו מהם את הבגדים בטרם מתו. תוך כדי גסיסה הורידו מהם את הנעליים ולקחו, הפשיטו מהם את הבגדים ולקחו, והיו כאלה שניסו להגיד בכוחות שנשארו להם: "תשאירו לי את הבגדים, אני עדין חי..." היו אנשים שחסרו להם בגדים, היו כאלה שהיה להם קר ורצו עוד שכבות. אבל זה היה מראה מטלטל, מעשה מזעזע. הם לא ענו, פשוט הורידו, לקחו והלכו. המציאות ההזויה הזו במחנות, גרמה לאנשים לכל מיני סוגי תגובות נפשיות ורגשיות, ביניהן גם אדישות, ואטימות נפשית. אנשים הלכו כבויים. עולמם נחרב. הם חיו בגוף דווה, והנפש הייתה תילי חורבות...
במחנה הזה היה רעב וצמא נורא וכחלק מהניסיון לשתות שמנו את המסטינג מתחת לגג כדי לאסוף מי גשם שהיו מעורבבים עם הזפת והירוקת שעל הגג. המים שאספנו היו צהובים וירוקים. אבל בלית ברירה שתינו. וכשלא ירד גשם, אספנו שתן שלנו ושתינו.
גונסקירכן היה מחנה גדול. לא היינו שם הרבה זמן. ככל שהאמריקאים התקרבו הגרמנים הביאו את ההפטלינגים - יהודים שנאספו ממחנות עבודה, וקידמו אותם פנימה יותר, לכיוון אוסטריה וגרמניה, כדי לא לאפשר להם להשתחרר על ידי האמריקאים. הם היו במצב גופני הרבה יותר טוב מאיתנו. בתוך היער הזה שנקרא מחנה גונסקירכן מתו המוני אנשים ממחלות ומרעב ומתנאים בלתי אנושיים.
ביער אורנים הוקם המחנה ונבנו בו על ידי עובדי כפייה שבעה צריפים בשטח של 800 מ"ר, מגורשי הקבוצות הגיעו בזה אחר זה ונדחסו לתוך צריפים אלה. תנאי החיים במחנה גונצקירכן היו גרועים במיוחד. מי שלא היה לו מקום בצריפים נאלץ לשבת או לשכב על האדמה הבוצית שהייתה מכוסה במחטי אורן, בתנאי מזג אוויר קרים ובלתי אנושיים. הרעב הפך למצב קבוע, מעבר למחנות הקודמים. הייתה מערכת של 20 שירותים בלבד בשביל 15,000 איש. האסירים נאלצו לעמוד שעות בתור. אנשים רבים לקו בדיזינטריה ובמחלת טיפוס הבהרות. כבר לא היו עבודות כפיה ולא היה קרימטוריום אך היו דרכים אחרות להמית את אלפי האנשים ממחלות, מרעב, צמא, חוסר טיפול מינימלי, חוסר תנאי חיים מינימליים, תשישות, מהקור, מהגשם והשלג. המתים נקברו תחילה בקברי אחים, אך ככל שהתרבו המתים, הגופות היו פזורות, מוטלות על הארץ בכל מקום.
פעם ביום הובאה למחנה משאית גדולה של מכבי האש שהביאה מי שתיה בעלת קיבולת של 1,500 ליטר, כדי לזכות בלגימה נלחמו האסירים זה בזה. ואף מכרו את מנת הלחם היומית. אני כבר הייתי חולה ומותש ולא הייתי מסוגל להתקרב למכלית.
בלילות מחמת הדוחק הרב אנשים תשושים נמחצו למוות. ומי שמת הוצא מהצריף. הרופאים מבין האסירים לא יכלו לטפל בחולים בשל העדר מוחלט של אמצעי ריפוי כלשהם. וכך גברה התמותה במחנה מיום ליום. רבים ניצלו רק הודות לתוספות הזעירות של מזון שהגיע מחבילות הצלב האדום שחולקו אולי פעמיים... את השאר אכלו חיילי הצבא הגרמני...
מדי יום הגיעה למחנה משאית שעליה הועמסו הגוויות והועברו לקבר אחים שנחפר ביער הסמוך. בגבור התמותה נחפרו קברי אחים בשטח המחנה.
ברביעי למאי נעלמו כל אנשי הס"ס משטח המחנה.
האסירים התנפלו על מחסן המזון וחטפו מכל הבא ליד. מי שיכול היה לעמוד על רגליו והיה לו כוח לפרוץ למחסן המזון קיבל אוכל קצת יותר טוב.
השחרור
ב4 למאי 1945 - יום שישי כ"א אייר ה'תש"ה - שוחררנו ע"י האמריקאים.
הג'יפ האמריקאי הראשון שנכנס אלינו הפחיד אותנו. לא האמנו שהם אמריקאים. נבהלנו מהג'יפ שעצר לידנו וחששנו שיירו בנו, כי היינו כל הזמן במחשבה ובמציאות כזו שהורגים אותנו. אז מי שיכול היה לעמוד על רגליו, אלו שהגיעו ממחנות העבודה ברחו מהר מהג'יפ. מדיהם של החיילים היו שונים ולפי זה הבנו שהם חיילים אחרים. בין החיילים האמריקאים בג'יפ היה חייל יהודי שצעק ביידיש: "אל תברחו אני יהודי. אחים בואו הנה". אלו היו הרגעים המרגשים ביותר בחיי, לעולם לא אשכח. עד היום כשאני נזכר באירוע הזה ביום השחרור, במילותיו של הקצין היהודי, אני מתקשה לעצור את הבכי. לאט, לאט התאספו סביבו האנשים והחלו לנשק את הגלגלים והפח של הג'יפ... הוא עצר ואמר: "טוב, אלך להביא לכם אוכל." לא נתנו לו לזוז. התקהלו סביב הגואל והמושיע...
הוא הוציא את אקדחו וירה באוויר. כולם סביבו ברחו... ואז הסתובב עם הג'יפ ונסע לבסיס וחזר עם משאית של אוכל - לחם וקופסאות שימורים. כנראה נראינו שדופים מרעב.... כ30 ק"ג.... כשהאמריקאים שיחררו את המחנה ואלו שהיה בכוחם פרצו למחסני האוכל במחנה. כל אחד לקח אוכל ובגדים בהתאם לכוחו. אני כבר הייתי במצב קשה, קדחתי מחום גבוה, והייתי חלש מרעב, ומיובש מצמא ועם דלקת ריאות חריפה. כשהגיעה המשאית הצבאית האמריקאית עם הלחם וקופסאות השימורים, לא יכולתי כבר ללכת, אבל ניסיתי לזחול. זחלתי על ארבע וניסיתי להתקדם לכיוון המשאית. מישהו עבר לידי עם שלוש כיכרות לחם בידיו, הוא ריחם עלי ונתן לי כיכר לחם אחת. חזרתי חזרה על ארבע למקום בו הייתי קודם ומישהו הביא לי קופסת סרדינים. לא היה לי כוח לפתוח את הקופסא, למזלי הרב...
היו כאלה שפתחו קופסאות שימורים, חיממו אותם, שתו את הנוזל ואכלו מהקופסא. וקיבלו הרעלת קיבה ומעיים. רבים אכלו מקופסאות השימורים ומתו בשעות או בימים אחר כך. לאחר זמן רב כל כך שלא בא אוכל רגיל לפינו צריך היה שלב מעבר, לעבור בהדרגה לאוכל מורכב ומזין יותר. אבל הרעב והחסך הארוך כל כך גרמו לאנשים לאכול כל מה שיכלו כדי להזין את גופם השדוף. אולי גם מחוסר ידע אכלו כל מה שפגשו בדרכם ויכלו לאכול סוף, סוף.
כשהאמריקאים הגיעו השתחררנו, אבל התחיל המוות הנוראי של אלו שאכלו מקופסאות שימורים של בשר, סרדינים וירקות. חלק קטן מהם ניצלו.
הנס שלי
אני לא יכולתי לאכול שימורים. אכלתי רק פירורי לחם. הפה שלי היה יבש ומשותק, וכבר בקושי יכולתי לפתוח את הפה. גירדתי את קליפת הלחם באצבעותיי, ובעזרת הזרת דחפתי פנימה לתוך הפה את הפירורים לאט, לאט עד שיכולתי לבלוע קצת ועוד קצת. ככל שיכולתי. זה היה תהליך איטי והדרגתי בשבילי לאכול. אבל זה החייה את גופי.
השחרור היה ביום שישי ה4 למאי 1945. ורק למחרת בשבת בבוקר הביאו אלונקות ולקחו אותנו לבית חולים שדה שהקימו האמריקאים, במקום בו היה שדה התעופה הרשינג. בזמן ההמתנה לעזרה רפואית שכבתי על הקרקע. כבר לא היה לי כוח לזוז. חשבתי לעצמי או שאמות פה או שמישהו ייקח אותי לטיפול רפואי. הייתי כבר מעורפל כשלקחו אותי בשבת על אלונקה לבית החולים. היו לי שני חורים בריאות, והן היו מלאות מוגלה שהקשתה עלי את הנשימה. כשבאו לקחת אותי כבר הייתי בדרך לסוף הדרך... אם היו מחכים עוד כמה שעות אני חושש שכבר לא הייתי שורד. לקח לחיילים האמריקאים זמן לאסוף את החולים כי קודם לקחו את כל הגרמנים השבויים והורו להם לאסוף את המוני המתים שהיו שם ביער הנוראי הזה. אספו אותם לקבורה, ורק אז התפנו לטפל בנו.
בורות הירי בהם נורו למוות אחי שלמה ועוד הרבה אחרים, ודאי נספרו כחלק מבורות המתים שהיו ביער שקרוב למחנה.
בית החולים האמריקאי בשדה התעופה הרשינג
היינו מלאי כינים בצורה מחרידה, כאשר הגענו לבית החולים ראשית הפשיטו אותנו מהבגדים המלוכלכים , קילחו אותנו והביאו אותנו למחלקה. שקלתי אולי 35 ק"ג בשחרור.
נתנו לי אוכל קל ופשוט לעיכול, והזריקו לי ויטמינים. יום לאחר שהגעתי לבית החולים נתנו לי זריקה לתוך הריאות עם מחט בעובי של קשית. המטרה הייתה להחדיר אוויר לריאות על מנת שילחץ החוצה את המוגלה. כל יום נתנו לי זריקה כזו בין הצלעות, החדירו אותה לריאות. הייתי רק עור ועצמות, בלי בשר. והרגשתי "טרח". כאילו משהו נדחף חזק לריאותיי. אמרתי לעצמי: "תעשו איתי מה שאתם רוצים, אם אשאר חי, זה כדאי..."
לאחר כמה ימים בהם הייתי מאושפז בבית החולים, ניסיתי לבדוק את ממדי גופי הכחוש... עם היד ניסיתי להקיף את הירך שלי. הצלחתי להקיף את הירך רק עם הבוהן והאמה. כמו שאומרים רק עור ועצמות... כל הצלעות שלי בלטו החוצה. נגעתי ביניהן ופגשתי בריאה... ממש הרגשתי אותה. הייתי בחור כמעט בן 16. הגעתי לאושוויץ שבוע לפני יום הולדתי ה15 והשתחררתי חודש בדיוק לפני יום הולדתי ה16.
בבית החולים הייתי שלושה חודשים. בתחילה הרגשתי רע וחולשה נוראה. הייתי על סף מוות. קיבלתי זריקות ויטמינים ותרופות ואוכל מותאם ולאט לאט התחזקתי. קיבלתי גם טיפול לחורים שהתגלו בריאותיי. לידי היו בחורים צעירים שאכלו מקופסאות השימורים שחילק בנדיבות הצבא האמריקאי. ראיתי אנשים שמתו מאכילה של קופסאות השימורים והשוקולדים שהרעיפו עלינו האמריקאים שלא ידעו באיזה מצב אנחנו ושזה לא מתאים לאנשים שלא אכלו זמן רב כל כך. אנשים רבים קיבלו דיזנטריה והרעלת קיבה ורבים מהם מתו בזה אחר זה. אחד הבחורים, כבן 18 בנו של רב גדול שכב לידי בבית החולים, הוא שאל אותי: "איך אפשר להפסיק את השלשול הבלתי פוסק הזה?" לא ידעתי מה לענות לו. הצעתי לו לאכול אורז... וכעבור כמה שעות הוא נפטר. אחיו בן ה16 שהיה איתנו ניצל.
בהתחלה לא יכולתי ללכת. הכרתי עוד ילדים שהגיעו לבית החולים שגם הם היו במצבי. חולים וחלשים שהתקשו לזוז, ובטח ללכת. יצרנו קשר בינינו וככל שהתחזקנו ניסינו להתחיל ללכת בצעדים קטנים. החזקנו שלושה נערים האחד את השני והלכנו צעד קטן ועוד אחד... כך ניסינו להניע את הרגליים ולהזכיר להן איך ללכת... כעבור שלושה חודשים התחזקנו יחסית באופן כזה שהצלחנו לעמוד על הרגליים וללכת.
רציתי כבר לצאת מבית החולים הרשינג, ולהתחיל את החיפוש אחר בני משפחתי שאולי נשארו בחיים. פיעמה בי תחושה של חזרה לחיים. רצון להתחיל מחדש למרות הסבל הקשה והחורבן. אחרי שלמדתי ללכת מחדש, רציתי כבר לרוץ. אבל חיכיתי שאתחזק קצת. בכל זאת הייתי נער בן שש עשרה. אבל בליבי הייתי זקן וחלש, שבע תלאות וייסורים. למדתי לחיות מחדש כאדם חופשי, חידשתי את חיי בכל מובן. פתאום יכולתי לרצות, לחשוב על מה אני רוצה ואיך אני רוצה שיקרו הדברים שתלויים בי, שקשורים לחיי. זו הייתה תחושה של עצמאות אחרי שנה של עבדות בכל מובן. אחרי המלחמה נותרתי אדם תלוש בעולם, ללא משפחה, ללא חברים, ללא בית, ללא קן לחזור אליו. שכן לא ידעתי מי חי מתוך אלו שהכרתי לפני המלחמה. וידעתי שרוב משפחתי כבר איננה בין החיים.
באותה תקופה, הגיעו שליחים שבאו לשאול אותנו לאן אנחנו רוצים לנסוע אחרי השחרור מבית החולים. הכינו אותנו לשחרור, ורצו לבדוק לאן אנחנו רוצים להמשיך מכאן. שאלו אם אנחנו רוצים לנסוע לשוויץ, לצרפת, לאנגליה, לארה"ב או למקום אחר. אני רציתי להגיע הביתה לבדוק מי נשאר חי ממשפחתי. העלו אותנו לרכבת משא, בגלל ריבוי הפליטים בדרכים השתמשו ברכבות הפנויות, וזו לא הייתה רכבת נוסעים, ישבנו על ריצפת הקרון. ברכבת נסעו איתי עוד אנשים כמוני, שבורים ורצוצים בגופם ומנסים לעכל ולחבר את רסיסי ליבם. לא יודעים מה יפגשו כשיגיעו ליעדם. היינו כמה חברים. כל אחד שקע במחשבותיו. הנסיעה הייתה עם תחושה של חופש, אבל הבדידות עטפה אותי מכל צד.
הלב כמה לחום המשפחתי... אבל ידעתי שמשפחתי ברובה איננה. הלב רצה לפגוש את האהובים והיקרים לי. אבל מי מהם חי? את מי אפגוש והיכן הם כעת? הייתי בודד בעולם... אבל הייתה לי תקווה לפגוש את האחים הגדולים שלי ואולי דודים שנשארו. ידעתי שהורי והאחים שהיו קטנים ממני כבר אינם בין החיים. אבל אחי הבכור שלמה אליעזר, אחי יוסף מרדכי שהיה איתי שבוע באושוויץ ונלקח למחנה עבודה אחר, אחותי מרים צביה...לא ידעתי מה קרה איתם, אם הם חיים ואם אולי נוכל להיפגש בבית בו גרנו, בכפר סופור דה סוס בטרנסילבניה. ומשם להחליט על דרכנו הלאה. החיים שהיו נהרסו עד היסוד... ועלינו היה להקים את חיינו מחדש.
מתוך האוטוביוגרפיה של שמואל דב פרל, אביו של הרב מנחם פרל ראש צומת