יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ו יהיה הראשון ללא אבא, ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ, אסיר אושוויץ מס' 34378, שנפטר השנה.
הקב"ה האריך בטובו את ימיו של אבא ז"ל, והוא חצה את גיל המאה. אבא ז"ל לא הפסיק להודות לקב"ה על כך בכל הזדמנות, והוא השתדל בכל כוחו לנצל את השנים שזכה בהם להמשיך ולספר את סיפור השואה בכלל, את סיפורו הפרטי בפרט, ומעל לכל את סיפורי האמונה וגבורת קיום המצוות בשואה. כיצד למרות התופת בגיא הצלמוות של המחנות: התנאים הקשים במחנה, העבודה ולעיתים גם סכנת החיים, דבקו הוא וחבריו בקיום המצוות, עד כמה שהיה אפשר, בגבורה ובמסירות נפש. וכמה כח, תעצומות חיים, אמונה ותקווה הם שאבו מכך.
האמונה של אבא וחבריו נצרפה בכור הברזל של השואה, ועל כן היא הפכה לעוצמתית באופן מיוחד. ששום דבר לא עלול לסדוק אותה, כולל המראות הקשים של מלחמת יום הכיפורים בה השתתף, והמראות של תלמידיו ילדי האסון במעלות, ונפילתו של אחי סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד שהיה בן הזקונים, ושהיה לו איתו קשר נפשי מיוחד. עם כולם התמודד בגבורה. זכיתי לראות אותה נוכחת בשיא עוצמתה גם כשהרגיש כבר שהוא עומד להסתלק מן העולם בנשימותיו האחרונות.
שני הפסוקים שליוו את אבא ז"ל בימים הקשים של העבודה במחנה היו מתהילים שאנו אומרים בההלל: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי". הפסוק השני התקיים בו ובסייעתא דשמיא למרות היסורים הקשים, ומותם של חברים קרובים סביבו כל העת, הקב"ה היציל אותו ולא נתנו למוות. את הפסוק הראשון של 'ואספר מעשי י-ה' ראה כשליחות חשובה, להודות לקב"ה על הצלתו ולספר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע את אשר קרה בשואה, ואת סיפורו האישי.
מס' האסיר שלו: 34378 הוא גם שמו של הספר שבו תאר את הקורות אותו בשואה. כתיבתו היתה קשה לו מאד, ויצרה עומס רגשי, ונמשכה כעשר שנים, בהן הוא הוא הכריח את עצמו לסיים את המלאכה משום שהרגיש שיש בה שליחות. לשמר בכתב את סיפור השואה לדורות הבאים.
במפתח שבסופו של הספר אחת הקטגוריות היא: קיום מצוות בשואה. היה חשוב לאבא ז"ל להדגיש זאת. כנראה משום שביקש להזים את האמירות שעצם הניסיון הקשה של השואה מהווה סתירה לאומנה היהודית ושזה מה שגרם למשבר האמוני ולחילון בישראל. אבא ז"ל הדגיש שכבר לפני השואה העם היהודי היה מחולק לקבוצות וכבר אז רבים לא היו דתיים, ואדרבא מי שהגיע דתי למחנה, זה לא בהכרח גרם לו להשתנות. אדרבא, היו רבים שאף התחזקו מבחינה דתית.
אבא ז"ל ראה בנס ההצלה שלו נס כפול. וכך כתב: "זכיתי לחיות בתקופה פלאית: תקופה שגדולי ישראל כמו פשוטי ונדכאי עמינו שנות אלפיים, הן במצבי רווחה זמניים כמו בעול גזירות וגירושים לא התייאשו לחלום עליה ולא חדלו להתפלל על התגשמותה - דור אחרון לגלות וראשון אתחלתא דגאולה. (אפילו מבחינה אישית: ביום ה' באייר תש"ד נשלחתי לאושוויץ - ועל נס ה' באייר תש"ח אין צורך להרבות מילים.)"
לפני שבע שנים וחצי בליל יום עשרה בטבת הזמננו את אבא ז"ל לישיבה לספר את סיפור ההישרדות המופלא שלו בשואה. במשך שעה ארוכה תאר בצורה מרתקת ומצמררת את הקורות אותו בשואה, מתוך מבט אמוני. נדמה היה שבכל מילה מסיפורו הוא מבקש לחרוט אותה בציפורן של ברזל על הלבבות, למען יחקקו לעד, ולא יתיישנו וישכחו. את דבריו סיים בבקשה מהדורות הבאים: לזכור ולא לשכוח את השואה, שהאירוע המפלצתי הזה אכן קרה, ואסור לתת לו לקרות שנית.
השנה, לאחר פטירתו הבקשה הפכה לצוואה. ועל כתפנו, בני הדור השני והשלישי לניצולים מוטלת האחריות להמשיך את הסיפור של אבא ז"ל ושל ניצולי השואה ואת גבורת אמונתם בגיא צלמות, ככל יכולתנו.