רב"ט אורי מאיר ממון מראיין את סבתו אילנהדובר צה"ל

רב"ט אורי מאיר ממון, המשרת במדור שיווק ודיגיטל בחיל הטכנולוגיה והאחזקה, יזם לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה סרטון עם סבתו, אילנה, שסיפרה כיצד הוריה שרדו את השואה כשברחו מפולין - בעוד כמעט כל בני משפחותיהם נספו בידי הנאצים.

"המטרה של המדור היא להראות את העבודה המדהימה של חיל הטכנולוגיה בשגרה ובמלחמה דרך העדשה והמצלמה. יש לי את הזכות להיות חלק מזה. ידעתי שיום השואה חשוב מאוד לסבתא שלי ועלה לי הרעיון לעשות איתה ראיון ולספר את הסיפור המשפחתי", מספר אורי בשיחה עם ערוץ 7. "בהתחלה היא לא רצתה אבל שכנעתי אותה כי ידעתי שזה חשוב גם בשבילה, גם עבור המשפחה וגם עבור עם ישראל כולו".

מדובר בשבילו ברגע מרגש מאוד, "מאוד התרגשתי ורואים את זה בסרטון כי זה באמת חשוב לי. גם היום צילמתי אם שכולה לקראת יום הזיכרון. ימי הזיכרון חשובים מאוד ויש לי את הזכות לקחת חלק בהעלאת המודעות".

סבתו, אילנה, דור שני לניצולי שואה, מציינת כי בתחילה התקשתה להיענות לבקשה של נכדה האהוב. "אני מאוד גאה בעשייה של אורי ורואה פה ושם תיעודים של מה שהוא עושה. אמרתי לו שיש לי פחד קהל - למרות שהייתי מורה הרבה מאוד שנים. אני לא מחוברת בדרך כלל לרשתות. כשהבנתי שמדובר בצילום אחד על אחד - הסכמתי".

זו לא היתה הפעם הראשונה שהשניים שוחחו על הזיכרון המשפחתי אבל הם מעולם לא העמיקו בו מאוד. "כשאורי עשה עבודת שורשים לפני שבע או שמונה שנים, סיפרתי לו באופן כללי על המשפחה שנספתה, אך מאז לא דיברנו על זה. לפני שנה הבת שלי עשתה זיכרון בסלון וסיפרה את סיפור המשפחה וגם הזמינה ניצול שואה. אז הסיפור סופר ומילאנו בזמנו דפי עד ביד ושם עם הסיפור המשפחתי שלנו".

"ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. כשהצטלמנו היה לי חשוב מאוד לספר כדי שגם הדורות הבאים ימשיכו ויעבירו את הסיפור שלנו", היא מדגישה.

היא נולדה בשם אינה יעקובוביץ'. הוריה, ילידי ורשה בפולין, הכירו בתנועת הנוער, התאהבו והתחתנו באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת. "לאבי היתה משפחה מאוד גדולה. הם היו שמונה ילדים כי הסבא והסבתא, שנפטרו לפני המלחמה, היו אנשים דתיים. כשאבי הבין לאן נושבות הרוחות ופרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים פלשו לפולין. אבא כינס את המשפחה, הוא היה בין הצעירים שבאחים, ואמר לכולם שחייבים לעזוב את פולין כי הנאצים מתקרבים. הם אמרו לו 'אנחנו פטריוטים, למה שיעשו לנו משהו?'. אבא הוא היחיד שברח".

כעבור שנים נודע שכל המשפחה הענפה שהיתה לאב, שמנתה למעלה מ-30 איש, נספתה בטרבלינקה. אביה ואימה, שהיתה בהיריון מתקדם, החלו במסע ארוך של בריחה מפולין. אחותה של אילנה, שרה ז"ל שנפטרה לפני כמה שנים, נולדה בדרך לסברדלובסק שבהרי אורל - עיר שהיום נקראת יקטרינבורג. המרחק בין ורשה ליקטרינבורג עומד על למעלה מ-3,000 ק"מ. "הם עשו את כל המסע ברגל, בהתחלה בהיריון ואחר כך עם תינוקת קטנה והסתייעו בעגלות של כל מיני איכרים נחמדים שהסכימו לעזור להם. לאחותי היו בקושי תנאים לגדול. הם ברחו פעם אחר פעם מהצבא הגרמני עד שהגיעו לסברדלובסק. אחותי האמצעית, מירה, נולדה ממש בסוף המלחמה ב-1945 ואני נולדתי 10 שנים אחריה ב-1955".

על הנאצים, השואה, או המשפחה שהייתה ונרצחה לא שמעה כמעט בבית. "ההורים היו אנשים מאוד דיכאוניים וסגורים. אבל הרדיו היה על תחנה של חיפוש קרובים. ההורים שלי היו ברוסיה עד 1957 תחת שלטון האימים של סטאלין. רק ב-1957 הם הצליחו לצאת לפולין כי עד אז היה מסך ברזל. ואז הם התחילו לחפש - אולי מישהו נשאר. למרבה הזוועה הם גילו שלא נותר איש. כל הילדות שלי עברה בתהיות כאלה, איפה כל הדודים, איפה בני הדודים, למה אין לי כאלה. הילדות הייתה מאוד בודדה עבורי".

השואה הייתה נוכחת-נפקדת בבית משפחת יעקובוביץ'. "היו מגיעים הביתה כל מיני אנשים שאני ראיתי בהם מוזרים עם מספר כחול על הידיים. לא הבנתי אז שום דבר. שאלתי אבל לא בדיוק ענו לי. רק בגיל הרבה יותר מבוגר, מסיפורים של אחותי הבכורה שמפרידות בינינו 15 שנים, התחלתי להבין. היא הייתה ממש ניצולת שואה שנולדה בתחילת המלחמה. היא סיפרה לי חלק מהדברים שההורים לא פתחו מעולם. אחר כך בבגרותי השלמתי פרטים מיד ושם על המשפחה".

גם נכדה שומע לראשונה על אח אחד של אימה שהצליח לברוח מהנאצים - התנצר וניתק קשר עם המשפחה. "לאמא שלי היו אח בכור ואח צעיר. את הצעיר שלחו למחנה השמדה. האח הבכור, הוסתר על ידי גויה במהלך כל המלחמה, ואחריה הם התחתנו. הם חיים כנוצרים ולא יודעים שיש להם משפחה של יהודים בארץ. כשאמא שלי נסעה לבקר שם, לאחר מותו של אבא שלי, אז אותו אח, ששמו בנייק, ממש פחד שיעשו לה משהו. הוא סיפר שזו אישה שהגיעה מאמריקה. הוא לא נתן לה לזוז מהבית. בעצם אין לנו שום קרובים, אבל ההורים שלי הקימו משפחה, נולדו להם עשרה נכדים וזה הניצחון שלהם ושלנו - שמשארית הפליטה הפכנו גם כן לשבט".

אורי מסכם ואומר שמרגש אותו לשמוע פעם נוספת את הסיפור המשפחתי ולהיות חלק משרשרת הדורות שמעבירה את הזיכרון המשפחתי. "זה מאוד מרגש אותי ואני שמח שהצלחתי להעלות את המודעות לשואה וגם את הזיכרון של המשפחה שלי. אני שמח שסבתא שלי שיתפה פעולה ודיברה וסיפרה על הכל".