יועץ התקשורת ישכר זלמנוביץ פרסם פוסט אישי לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בו שיתף בתחושת החובה להמשיך לספר את סיפורי דור הניצולים.
כנכד לניצולי שואה משני הצדדים, זלמנוביץ מתאר את החובה להעביר לדורות הבאים את סיפור הגבורה של אלו שקמו מתוך האפר ובנו חיים חדשים.
זלמנוביץ משתף בסיפורו של סבא רבא שלו, הרב ישראל אריה זלמנוביץ ז"ל, שאיבד בשואה את הוריו, את אשתו ואת בתו הבכורה.
למרות האובדן הבלתי נתפס, מיד לאחר השחרור כיהן כרב במחנה הניצולים בברגן-בלזן. שם, עסק במשימה המורכבת והרגישה של התרת עגונות וחידוש הנישואין של הניצולים, מתוך מטרה להקים מחדש את העם היהודי מחורבותיו.
בלב הפוסט עומד סיפורו של האדמו"ר מצאנז, בעל ה"שפע חיים" זצ"ל. הרבי, שאיבד בשואה את כל משפחתו - אשתו ואחד עשר ילדיו - הקדיש את חייו לשיקום הניצולים.
זלמנוביץ מספר כי הרבי נהג לחתום על הזמנות לחתונה הן כאבי החתן והן כאבי הכלה עבור ניצולים בודדים, ודאג לכל צורכיהם הממשיים והרוחניים.
בערב יום הכיפורים תש"ז (1946) במחנה הניצולים פרנוולד, בשעות הצהריים המאוחרות, בעוד הרבי נערך בחרדת קודש לתפילת "כל נדרי", הופיעה על מפתן דלתו בחורה צעירה, יתומה משני הוריה. בבכי סיפרה לרבי כי אין מי שיברך אותה בברכת הבנים המסורתית של ערב היום הקדוש.
הרבי, שלא נותר אדיש, עצר את הכנותיו האישיות, הניח מטפחת לבנה על ראשה ובירך אותה בחיבה. השמועה פשטה במהירות בבית היתומים הסמוך, ועד מהרה התקבצו עשרות בנות מתחת לחלונו.
"הרבי פינה לכך את כל זמנו היקר, דווקא בשעות החשובות כל כך", כותב זלמנוביץ. "במשך למעלה משעה ארוכה בירך למעלה מ-87 בנות, כל אחת בחיבה ובאופן אישי, כדי למלא ככל האפשר את תחושת החיסרון שחשו באובדן משפחתן".
זלמנוביץ חותם את דבריו בקריאה לדור הצעיר: "זהו סיפור קטן על דור שלא ויתר, שקם מאפר ובנה מחדש חיים במו ידיו. הלוואי שנזכה ללמוד מהם משהו".