אהבתי מאוד את סבתא ברטה ז"ל. פניה החתומות לימדו על שנים ארוכות של שתיקה.
לאורך חייה, סבתא ברטה או ברוריה בשמה העברי, לא שיתפה דבר מהייסורים שעברה תחת תופת השואה. ילדה קטנה, היחידה מבין משפחתה, ששרדה בין החומות הגבוהות של הגטו ולאחר מכן את צעדות המוות הנוראיות בכפור המקפיא של מזרח אירופה.
בשנה האחרונה לחייה, היא לקתה לצערנו בדמנציה. כמו הר געש שבעבע שנים מבפנים, פתאום הכל צף מחדש. היא התחילה לחיות את הימים ההם מחדש, והיה לה מוטיב אחד, חוזר על עצמו ובולט במיוחד - הרעב.
תחושת הרעב והמחסור בדבר כל כך בסיסי כמו אוכל, רדף אותה כל היום וכל הלילה. רעב קשה של ילדה קטנה ומפוחדת מאימת הנאצים.
לצערי הרב, סבתי האהובה לא זכתה לראות אותי נבחר לכנסת, בית הנבחרים של מדינת היהודים.
ביום הזכרון לשואה ולגבורה אני חושב לעצמי, אילו רק יכולתי לומר לברטה הילדה כי יבוא יום, והנכד שלה, בשר מבשרה, יהיה שר אוצר במדינה יהודית ריבונית ועצמאית בארץ ישראל, שיש לו משימה שהיא קודש עליון - לדאוג כי אף ילד יהודי לא יהיה יותר רעב.
דמות המופת שלה, יחד עם סיפורו של דור שלם שהולך ונכחד לצערי, מהווה עבורי השראה בכל יום בשליחותי הציבורית. אודים מוצלים מאש שבחרו בחיים והקימו מדינה.
אנחנו, בני הדור השני והשלישי זוכים להמשיך את שליחותם. לבנות, ליישב ולפתח את מדינת ישראל, לבצר את בטחונה ולהצמיח את כלכלתה בכדי להבטיח כי לעולם לא עוד.
יהי זכרם של ששת המיליונים ברוך ונצור בלבנו לעד. יהי זכרך ברוך, סבתא.