כבר מההתבטאויות הראשונות של פטר מדיאר, מי שגדל תחת כנפיו של ויקטור אורבן ועשה את דרכו לנשיאות כשהוא רוכב כל הדרך על גב מי שגידל אותו ועל גבה של יריבות משפחתית אישית והקלטות של גרושתו, שרת המשפטים לשעבר, ניכר שלא מדובר באוהב ישראל גדול.
כן, הוא יודע בהחלט שהאינטרס ההונגרי מצדד בהמשך הקשר ההדוק עם ישראל, ולא רק בגלל שבודפשט היא אחד היעדים האהובים ביותר על התייר הישראלי. לא, הוא לא מתכוון לחסום באופן אוטומטי את היוזמות האנטישמיות והאנטי-ישראליות של האיחוד האירופי.
הוא כבר הספיק להצהיר על רצונו להחזיר את הונגריה לתחום שיפוטו של בית הדין הבין-לאומי בהאג, או במילים אחרות, חרף הקולות הימניים שהוא עושה, הוא מתכוון להיות שפוט מלא מלא של מנהיגים עוינים כמו מקרון וסטארמר. אם הונגריה של אורבן הפכה למעצמה המרכזית במזרח אירופה, הונגריה של מדיאר תהיה שטיח לרגליהם של השועלים הותיקים, שלא לדבר על מהגרים מוסלמים, שעשויים להציף את המדינה בהמוניהם.
אבל הטור הזה לא נועד לזרז אתכם לביקור אחרון בבירה ההונגרית היפה, בטרם תהפוך לפריז או לונדון, אלא לעסוק בהשוואה המוזרה, המשעשעת אבל גם מחכימה, שמיהרו לערוך פה במחנה השמאל-מרכז, בין ישראל ובין הונגריה, ובמשתמע, בין נתניהו ובנט לאורבן ומדיאר.
ראשית, כמובן, אין דמיון ממשי בין מבנה הפוליטיקה ההונגרית לזו הישראלית. בעוד ההונגרים חוו שלוש שנים של חשיפות פרשות שחיתות פנימיות ומזעזעות, הישראלים נחשפו להנהגה מדינית וצבאית שקולה ואגרסיבית, ששינתה את פני המזרח התיכון.
בעוד ההונגרים מצביעים בחלוקה נפרדת לרשימות ארציות ולמחוזות, בישראל הקונספט שונה לחלוטין. בעוד ההונגרים תלויים כלכלית במידת מה באיחוד האירופי, בישראל הכלכלה משגשגת ורושמת את שיאי כל הזמנים. ובעיקר, בעוד על ראשיהם של ההונגרים לא מרחפת סכנה קיומית והם יכולים להרשות לעצמם להשתעשע בזהות המנהיג, לישראלים אין את הפריבילגיה הזו.
אבל מי שעוקב ביממה האחרונה, עשוי לתהות אם ההשוואה הזו לא חזרה כבומרנג והכתה על פניהם של המשווים. נעזוב לרגע את הקמפיין הכושל עוד מימי הרפורמה המשפטית על 'הרודנות ההונגרית', כשלראשונה בתולדות האנושות, רודן איום כל כך מפסיד בבחירות חופשיות ומפנה את כיסאו מיידית ובהודאה פומבית בהפסד. נעזוב גם את העיסוק - הדורש במה נרחבת בפני עצמה - במהפכה החיובית עד למאוד שחולל אורבן בהונגריה עצמה, ובעובדה שהוא הציב קו ברור בין דמוקרטיה לליברליזם בגרסתו המופרעת הנוכחית.
האם התקשורת הישראלית, שכמעט יצאה בריקודים בעקבות נצחונו של מדיאר, תאמץ גם כאן את הקונספט לפיו ראש ממשלה נבחר יוכל לדרוש לאלתר את פיטוריהם של נשיא בית המשפט העליון, התובע הכללי ועוד אי אלו מינויים, כפי שמדיאר מיהר להודיע? האם היא תכיר סוף סוף בכך שממשלה נבחרת רשאית לשלוט, מיד עם בחירתה?
האם הרמיזות החוזרות ונשנות לזהותו המקומית של נפתלי בנט כגרסה פרובינציאלית של מדיאר מפספסות את ההבדלים הקטנטנים בין השניים? למשל, בזמן שמדיאר קיבל יותר מ-50% (!) מכלל הקולות, בנט קימבן לעצמו את ראשות הממשלה עם חמישה אחוזים מהם... בזמן שמדיאר לפחות ניסה להתמודד בסוגיות של אידיאולוגיה ולהציג את עמדותיו, לאיש אין מושג מה הן דעותיו של בנט, למעט בסוגיה האקוטית של גיוס חרדים, בה הוא הספיק לנפק לאורך השנים לפחות שלוש דעות שונות, אם לא יותר. ספק אם בנט עצמו יודע מה הן דעותיו...
בשנים האחרונות ביקרתי כמה פעמים בהונגריה, זו הייתה אחת המדינות היחידות באירופה בהן יהודי יכול היה להסתובב בגאון, עם כיפה וציצית, עטוי בטלית ותפילין, לדבר בעברית, לאכול כשר למהדרין ולרקוד בשמחת בית השואבה ברחובה של עיר.
הבה נקווה שגם ראש הממשלה החדש יתאפס על עצמו, ואחרי כל הרעש והצלצולים, יבחר לשמור על הידידות בין המדינות ובין המנהיגים, ובתקווה שיוכל לעשות זאת מול מנהיג ישראלי כמו נתניהו, ולא ייחשף לדמותו של בנט, או אז הוא עשוי להיעלב במקצת מכל ההשוואות שחגגו כאן ביממה האחרונה.