מהו זיכרון השואה עבור ילד או נערה ממוצעת בישראל? עבור רובם, יום השואה הוא יום של טקסים ברחבת בית הספר ושירים עצובים. רבים מהם אפילו כבר לא בני דור שלישי לשורדי שואה, מתוכם יש כאלה שלא מכירים או פגשו בכלל את הסבים והסבתות ששרדו אותה.
יום יגיע ולא יהיו יותר שורדי שואה שחיים בינינו, לא יהיה מי שיספר ממקור ראשון על חוויית השואה. בעקבות ההבנה הזו, נולדו אינספור יוזמות כמו זיכרון בסלון, הסטורי של אווה, שגרירי זיכרון בגוף ראשון, וכמובן המסעות לפולין ואפילו ארכיון יד ושם - כל אלה מבקשים לנסות ולשמר עבור הדורות הבאים את זיכרון השואה.
השואה היא לא רק פרק בהיסטוריה של עם ישראל ואסור שככה היא תיזכר ותיצרב. אסור שהיא תהיה עוד טקסט גנרי בטקס בתיכון או בבית הספר, חלק מהבגרות בהיסטוריה או עוד מערך פעולה בתנועת הנוער.
אני מסרב לקבל את יום השואה רק כיום עצוב, כששם הוא מתחיל ונגמר. הוא לא יכול להיות רק יום של שירים עצובים ברדיו. ביום הזה, העיניים צריכים להיות מופנות לדורות הבאים, איך זיכרון השואה יהיה צרוב בהם ומה זה יעורר בהם עבור עתידם ועתיד מדינת ישראל.
כך גם זיכרון השבעה באוקטובר. רבים משורדי היום הזה לפני כשנתיים וחצי, מתארים תיאורי זוועות שעברו עליהם, כאלה שדומים לסיפורי השואה ששמענו לאורך השנים. השאלה האמיתית היא האם מאורעות היום הנורא יהיו עבור הילדים ובני הנוער של היום עוד סרטון זוועות בטיקטוק או בטלגרם, או שנצליח ליצוק משמעות גדולה יותר ולהפוך אותו למקור כוח. בעיניי, אם הוא ייזכר כעוד יום עצוב שבו אנחנו כואבים את לכתם של האהובים - אנחנו חוטאים למשמעות היום הזה, ולמשמעותם של ימי הזיכרון הלאומיים כולם.
ולכן, ימי הזיכרון הם הימים שבהם אנו צריכים להבין ולחדד את תפקידינו בהיסטוריה של העמים. מותר לכאוב ומותר להתעצב על מי ומה שאיבדנו. אך בדיוק כפי שמדינת ישראל הוקמה לאחר השואה, כאמירה של עם - מדינת היהודים קום תקום, על אף הניסיון להשמידנו, כך גם טבח שמחת תורה סימן את הרגע בו עם ישראל שינה את קו המחשבה והבין שמה שהיה הוא לא שיהיה. מי שרצה להשמידנו יקבל הוכחה ניצחת לכוחו ולתפקידו ההיסטורי.
הפועל היוצא של כל אלה צריך לבוא לידי ביטוי בכל חלק בימי הזיכרון. גם ברמה הלאומית, וכמובן בטקסי התיכונים, בתי הספר והטקסים הלאומיים. כשילדים קטנים נטבחו ברחובות פולין והונגריה, יהודי אירופה לא שיערו שתהיה להם מדינה עם צבא קטלני שמטוסי הקרב שלו נעים בכל רחבי המזרח התיכון במטרה לחסל את אויבינו.
נכון, האמירה "לעולם לא עוד" נשברה לפני שנתיים וחצי. בפוגרום הרצחני היו ילדים יהודים שנטבחו ברחובות בארי ושדרות. אך אחרי היום השחור הזה, קמנו כעם, בדיוק כפי שקמנו אחרי השואה. כואבים אך חזקים. אני זוכר את המשפט שרץ ברשתות ימים לאחר הטבח: "הופכים עליהם - טובים אותם". זה בדיוק הרוח שצריכה לאפיין את הזיכרון. הבטחה לדורות הבאים, שאת השיעור הכואב שאנחנו חווינו, לא יהיו מי שיחוו שוב.
מאד קל לעסוק רק בכאב הלאומי, אך אסור לנו להישאר רק איתו. צריך להסתכל על הכאב הלאומי כקריאת כיוון - ממנו לגלות את נקודת החוזק ולסמן איתן את הדרך קדימה. עשינו את זה אחרי השואה, עשינו את זה אחרי פיגועים קשים, עשינו את זה אחרי טבח שמחת תורה, וזה זיכרון השואה האמיתי עבור הילד והנערה של היום - אנחנו יודעים לקבל מכות כואבות, השאלה מה עושים אחרי שקמים מהן.
הכותב הוא מזכ"ל תנועת "עזרא"