יום הזיכרון לשואה נקבע בתאריך כ"ז בניסן, בשל קרבתו לתאריך שבו פרץ מרד גטו ורשה (י"ד בניסן תש"ג). כידוע, הרבנות הראשית לישראל התנגדה לקביעת יום השואה בחודש ניסן.
ההלכה קובעת כי כל חודש ניסן הוא חודש של שמחה שאין מספידים ואין מתענים בו (שו"ע או"ח תכ"ט, ב; מסכת סופרים כ"א, ב).
הרבנות הראשית, בראשות הרב הרצוג והרב עוזיאל, קבעה כבר בכסלו תש"ט את עשרה בטבת כ יום הקדיש הכללי. הבחירה בתענית זו נבעה מן ההכרה שצום זה, המציין את ראשית חורבן הבית הראשון, מבטא את תחילת הסתר הפנים שליווה את עם ישראל לאורך הגלות, ושהשואה הייתה שיאו הנורא.
ראשית, חשוב לאזן את הסיפור ההיסטורי של מרד גטו ורשה מן ההשכתוב שנעשה לאורך השנים. הנרטיב המוכר מדגיש בעיקר את חלקו של מרדכי אנילביץ' והארגון היהודי הלוחם (אי"ל), ומוחק את חלקו המרכזי של פאוול פרנקל והארגון הצבאי היהודי (אצ"י), שהוקם על ידי אנשי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית. הקרבות העזים ביותר בגטו, בכיכר מוראנובסקי, התנהלו דווקא תחת פיקודו של פרנקל, ומעל בניין המטה הונף דגל כחול לבן במשך ארבעה ימים של לחימה.
על גבי הערה היסטורית חשובה זו, יש להדגיש נקודה עמוקה יותר. קביעת התאריך כיום השואה אינה מהווה קושי הלכתי בלבד. גם מבחינה אידיאולוגית, העיגון של זכרון השואה במרד גטו ורשה אינו בהכרח הבחירה הנכונה. מרד גטו ורשה מסמל את ההתקוממות הפיזית של הצעירים. זכרון השואה גדול מכך.
זכרון השואה חייב לכלול בתוכו את הסיבה המרכזית לשואה.
הסיבה המרכזית לשואה היא שנאת עם ישראל. שנאת נצח ישראל. שנאת היהדות ושנאת הקודש. כבר אמר רבי שמעון בר יוחאי על הפסוק "וישק לו" (בראשית ל"ג, ד): "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י שם). שנאה זו אינה מקרית, היא קיומית, מכוונת כלפי עצם הבחירה האלוקית בישראל.
ציון של מרד גטו ורשה כיום השואה עלול לתת תמונה חלקית, כאילו רק הגבורה הפיזית והלחימה בנשק אל מול הרוע היא עיקר הזיכרון.
אבל מה עם כל אותם יהודים שמסרו נפשם כדי להדליק נר חנוכה או נר שבת ונתפסו ונהרגו? מה עם אלו שהחביאו תפילין תחת סכנת מוות? מה עם כל אותם קדושים שנלחמו על שמירת המסורת, על קיום המצוות בכל מחיר? הרמב"ם פסק: "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול" (יסודי התורה פ"ה ה"א). ואותם יהודים קיימו זאת ממש.
באחד המחנות נמצאו גופות של אם ובנה התינוק, ולצדם סכין. אותה אם עברייה, שהדבר היחיד שהיה לה לעשות לפני מותה ומות בנה, הוא למול את בנה. לקיים את הברית שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו (בראשית י"ז). אותה מסורת נצחית שרק לפני שבועיים אמרנו עליה בליל הסדר: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו".
השואה היא אקורד הסיום של גלות ארוכה שחושפת את עצמתו של נצח ישראל. העם הנבחר שהוא העם הנצחי. כך לימד המהר"ל: עם ישראל הוא עם נצחי, שקיומו אינו תלוי בחוקי ההיסטוריה הטבעיים אלא בקשר עם מי שאמר והיה העולם (נצח ישראל, פרק א'). "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל א' ט"ו, כט).
"אתם עדי נאם ה' ואני אל" (ישעיהו מ"ג, יב).
זכרון השואה בצורתו הנכונה מחבר אותנו אל מי שאמר והיה העולם. "אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי, למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא" (ישעיהו מ"ג, י).
על זכרון השואה חייבים להילחם, אך זה חייב להיעשות באופן הנכון. ללא מיקום של זכרון השואה במקומו הראוי, לא רק שהזיכרון לא יבנה את העתיד, הוא גם לא יישמר.
רק מתוך אמונה מלאה בנצח ישראל ניתן לקחת את זכרון השואה כמנוף בנייה לדורות העתיד. כשאין זיכרון של נצח ישראל מגיעים למצב בו משווים את מעשי היהודים כיום למעשי הנאצים, ללא כל יכולת הבחנה בין רוע צרוף לבין המלחמה הצודקת שלנו כאן בארץ חמדת אבות.
את הטעות של קביעת התאריך עוד ניתן לתקן. כדי שנוכל להיבנות על ידי האור הגדול שבוקע גם מהמצבים החשוכים ביותר. "כי אתה נרי ה' וה' יגיה חשכי" (שמואל ב' כ"ב, כט).
הכותב הוא ר"מ במכינה קדם צבאית בקשת