סיפורה של אמי, שושנה ז"ל, מתחיל בקוז'מינק - כפר קטן שהיה ספוג בניחוחות של תבשילי שבת ובצלילי ניגונים חסידיים. שם, בחיקם של אביה ר' מנחם מנדל ואמה שרה הינדה, צמחה משפחה ענפה: שמואל מרדכי הבכור, לאה'לה, צירה, והערש לייב הקטן.
אך השלווה הקהילתית נקטעה באכזריות עם עליית הנאצים ימ"ש. המשפחה נעקרה מביתה והושלכה אל דוחק הגטו בלודז'. שם החלה ההפרדה הכואבת. אמי הופרדה מאביה ומחלק מאחיה - פרידה שהפכה לצלקת ראשונה במסע שכולו אובדן.
משם הובלו אמי, אמה שרה הינדה והאח הקטן הערש לייב, אל התופת של אושוויץ. על הרציף הארור ההוא נפרדו דרכיהם לעד. שם נשפך דמם של סבתי ודודיי, ואמי נותרה בודדה וגלמודה בעולם, נערה צעירה שצריכה להילחם לבדה על הישרדותה. בשלביה האחרונים של המלחמה הובלה אמי למחנה שטוטהוף, ומשם למצעד המוות הנורא. אני מדמיין אותה צועדת בשלג הקפוא, דמה קופא וליבה שבור על הוריה ואחיה שאינם. רק היד שאחזה בה בת דודתה זיסל - שלא ויתרה לה ולא נתנה לה להישאר על האדמה המקפיאה הספוגה בדם - והפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עימדי". שלחשו שפתיהן, שמרו על ניצוץ החיים.
גם לאחר השחרור הדרך הייתה רצופה תלאות, מעיכובים במחנות המעצר בקפריסין ועד להגעה המיוחלת לארץ הקודש. אמי בחרה בשתיקה ככלי הישרדותי - שתיקה שאפשרה לנו לגדול כ"צברים" נורמליים, אך הותירה אותנו עם חלל עמוק וגעגוע לסבא וסבתא שמעולם לא זכינו להכיר. כיום אנו מבינים שיש בשתיקה הזו גבורה. אמי נצרה את זוועות לודז' ואושוויץ בליבה כדי להעניק לנו חיים של אמונה ותקומה. אנו, הדור השני, נושאים את דמי זרעו של סבא מנחם מנדל בגאווה; כל נכד ונין כאן בארץ ישראל הם התשובה הניצחת לאותם ימים אפלים.
החיבור האישי הזה מוביל אותי לחזון העצמות היבשות שקראנו בשבת חול המועד. הנביא מתאר את תחיית העצמות וביניהן נחלקו התנאים (סנהדרין צב ע"ב):
"דתניא, רבי אליעזר אומר: מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם, ואמרו שירה ומתו... רבי יהודה אומר: אמת משל היה. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל, ונשאו נשים והולידו בנים ובנות".
במשך דורות נחלקו התנאים האם חזון העצמות היבשות היה משל או מציאות. אנו, בני הדור הזה, יודעים: המחלוקת הוכרעה. לא משל ראינו, אלא מציאות עכשווית. העצמות היבשות של אושוויץ קרמו עור וגידים וקמו לתחייה בדמות מדינת ישראל. ניצולי שואה עלו לארץ והקימו משפחות. התקומה מהחורבן המוחלט המתגלם ב"בקעה מלאת עצמות" כפשוטו - מאפר המשרפות אל הרי ירושלים. אפילו עיוור אינו יכול להתעלם מהכתוב:
"כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ... הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".
היו רגעי ייאוש רבים ותהומות של חוסר תקווה בשואה הנוראית. אך נעשה הנס שאין שני לו: עם שרוסק והושפל עד עפר, חזר אל אדמת מולדתו וחידש בה את שפתו העתיקה.
למעלה משמונים שנה חלפו ואנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה. עוברים עלינו ימים קשים מנשוא, וזה הרגע להתבונן על חזון העצמות היבשות ולזכור שהגעתנו לארץ ישראל אינה מקרית - היא הגשמת דברי הנביאים. בחתימת הסוגיה בסנהדרין, מצוטטת הצהרה מופלאה של רבי יהודה בן בבא:"אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם".
ואף אני אומר כאן היום: "אני מאיר נהוראי, דור שני לשואה, אני מבני בניהם של העצמות היבשות מאותה בקעה ארורה באושוויץ - והתפילין שלי, והשורשים שלי, הם אלו שהניחו לי אבי ואמי מהם".
אנו בני הדור השני זוכים לראות את ילדינו ונכדינו נלחמים על קיומה של מדינת ישראל בחירוף נפש. את אמונתי ותקוותי אני שואב מסבא וסבתא, שעצמותיהם היבשות שבו לתחייה דרך אמי. אנו כאן בארץ ישראל לנצח. שום אויב אכזר לא יצליח להזיז אותנו מאדמתנו. עם ישראל חי!
הכותב הוא רב המושב משואות יצחק