מנחם קלמנזון, חתן פרס ישראל שלחם ב-7 באוקטובר, שיתף בסיפור משפחתי מתקופת השואה ובאירוע יוצא דופן שהתרחש במהלך הלחימה בקיבוץ בארי בשבעה באוקטובר.
מנחם מספר על השורשים שצמחו מתוך האפר: "אבא שלי הוא חוקר שואה, הוא ראש ישיבה, אבל הוא במקביל גם חוקר שואה, הנושא בנפשו. גדלנו לאורו של סבא משה שעלה מפולין מטעמי ציונות קצת לפני המלחמה, השאיר אחריו שבעה אחים ואחיות, הורים, בני דודים וכמובן בסוף המלחמה הוא גילה שאף אחד לא נשאר".
למרות שהקים משפחה ושירת בהגנה ובצה"ל, סבא משה מעולם לא הפסיק לחפש את בני משפחתו. "אבא שלי מספר שהוא קנה רדיו גדול וכל יום במדור לחיפוש קרובים היה צריך דממה בבית".
במוצאי השבת של ה-7 באוקטובר, בעיצומם של קרבות החילוץ בבארי, פגשו מנחם ואחיו אלחנן הי"ד בצעיר מבוהל. "אנחנו עומדים בשער ואני רואה בחור גבר, הוא רץ, ברח מהבית בצהריים והוא לא עזב את הקיבוץ כי הוא היה במגורי הצעירים, אבל ההורים שלו והאחים הצעירים שלו היו לכודים בשכונת הכרם, מהמקומות הקשים ביותר".
הצעיר סיפר לאחים קלמנזון שהקשר עם הוריו נותק ברגעים קריטיים: "הוא מספר לנו שהוא היה בקשר איתם והוא כל הזמן ניסה להשיג להם עזרה, ולא הצליחו. כוחות נכנסו ולא חזרו והוא בדיוק דיבר איתם והסוללה נגמרה. הדבר האחרון שאמרו לו זה שיש ירי מחוץ לבית, והם לא יודעים אם זה מחבלים, והם נשרפים שם, בעצם ביקש שניכנס להוציא אותם".
למרות שהחפ"ק סירב בתחילה לאשר כניסה בגלל הקרבות הקשים, אלחנן החליט לפעול. "הבחור שומע בעצם שאנחנו אומרים לו, אי אפשר להגיע להורים שלך, הוא פשוט נפל, פיזית, ואלחנן מסתכל ואמר, טוב ננסה ונראה מה אפשר לעשות".
תחת אש כבדה, הצליחו האחים קלמנזון לצד לוחמים נוספים לחלץ את בני המשפחה. באותם רגעים, הם לא ידעו מי האנשים שחייהם ניצלו בזכותם. "הייתה היתקלות קשה והחיילים ממש הבריחו אותם אלינו, מתוך הבית. לימים התברר, שזה משפחת אלון, שהם השרידים של המשפחה של סבא, שאני לא ידעתי את זה אז".
הגילוי המדהים הגיע רק מאוחר יותר, דרך דודתו של מנחם: "זה היה משהו שגילינו בדיעבד, ואחרי כמה זמן, אחות של אבא שלי הגדולה אמרה, רגע יש לנו קרובים בבארי, ופתאום התברר שזה הם. זו הייתה סגירת מעגל מאוד משמעותית".