בוויכוח הנוכחי על סמכויות בית המשפט העליון, רבים חשים שהסוגיה עמוקה בהרבה משאלות של משפט יבש. התחושה היא שישנו חוסר הבנה בסיסי, ולעיתים אף סלידה, כלפי מי שנתפס כ"שונה".
עבור יהודים דתיים רבים, נראה שמערכת המשפט אינה משמשת עוד כבורר ניטרלי, אלא פועלת באופן אקטיבי לדחוק אותם אל מחוץ למארג החברתי המשותף של המדינה.
אין מדובר כאן רק ב"בחירה" באורח חיים כזה או אחר. המציאות הנוכחית מאלצת יהודים שומרי מצוות לתהות האם הם באמת רצויים כחלק מהמדינה שהם כה אוהבים, או שמא נוכחותם מותנית בנטישת זהותם העמוקה ביותר.
עבור יהודי מאמין, ישראל אינה סתם עוד מדינה או דמוקרטיה מערבית ככל העמים. היא ארץ הקודש. עצם הסיבה לקיומנו כאן היא הקשר הרוחני לארץ זו וקיום המצוות בה.
כאשר בית המשפט מתעלם מכך, הוא מתעלם מהלב הפועם של שיבת ציון. אנחנו לא מנסים להעתיק מערכות משפט זרות; אנחנו מנסים לחיות כיהודים בארצנו שלנו. מערכת משפט שמנסה לכפות סטנדרטים "אוניברסליים" תוך התעלמות מהצביון היהודי הייחודי של הארץ, מסתכנת בהפיכה לגוף זר בתוך בירתה שלה.
חלק מהותי מהפער נובע מכך ששופטים רבים אינם סתם חילונים, אלא כאלו שבאו מרקע דתי ועזבו אותו. לעיתים קרובות, מי ש"פרק עול" או גדל בבית שזנח את המסורת, מפתח חוסר יכולת פנימית להעריך את מסירות הנפש הנדרשת בקיום המצוות.
עבורם, המצווה אינה ערך מקודש, אלא זיכרון של משהו שיש להשתחרר ממנו בשם הקידמה. לכן, כשהם יושבים בדין, הם אינם רואים מולם זכות יסוד של אדם לחיות על פי אמונתו, אלא "מכשול" שיש להסיר. הם משליכים את הבחירה האישית שלהם או של אבותיהם על הכלל, ובכך הופכים את כס השיפוט לכלי שדוחק את מי שבוחר לדבוק בתורה.
חשוב להבהיר: השופט נעם סולברג הוא משפטן מבריק, איש ספר, ויהודי שבחייו הפרטיים יתכן ומקדיש לקיום המצוות יראת שמים ולשירות הציבור. אנשים רואים בו מגדלור של יושרה מקצועית וערכית לחברה הישראלית כולה.
אולם, דווקא בשל מעמדו הרם, המקרה שאירע באולם הדיונים הוא כה מטלטל. כאשר עורך דין המייצג עמדות קיצון הצהיר בגלוי כי מטרתו היא "לחסל את עולם התורה", והשופט סולברג המשיך בניהול הדיון ללא מחאה - התגלה עומק הטרגדיה.
אין מדובר בביקורת על השופט כאדם, אלא על המערכת שבה הוא פועל. העובדה שגם אדם כסולברג, המבין את ערך התורה בנפשו, שבוי ב"רוח הנושבת" במסדרונות בג"ץ המאלצת אותו להחריש, היא ההוכחה הניצחת לכך שהמערכת עיקרה את היכולת להגן על קדשי ישראל בתוך אולם המשפט. המכונה המשפטית חזקה מהאדם, והיא כופה אדישות גם על אלו שבליבם פנימה זועקים את זעקת התורה.
הדוגמה המובהקת ביותר לניתוק המערכתי נמצאת בצבא. המדינה נשענת על החיילים הדתיים, אך פסיקות והוראות אחרונות לגבי יחידות קרביות נראות כמתעלמות לחלוטין מהדרישות המעשיות של קיום המצוות.
ביצירת כללים שבלתי אפשרי לאדם שומר מצוות לעמוד בהם, בית המשפט מבצע למעשה "פיטורין מנהליים" של הציבור הדתי מהצבא. המסר הוא: "אנחנו רוצים את השירות שלכם, אבל לא את דרך החיים שלכם". לא ניתן לבקש מאדם להגן על הארץ תוך דרישה שיתנתק מהמסורת שקושרת אותו אליה. כך למשל גפ בפסיקת בג"ץ האחרונה המחייבת את צה"ל להכניס בנות לשירות בשיריון תוך פגיעה ישירה בחיילים דתיים מסורתיים ובני ישיבות.
פרסום החלטות משפטיות דרמטיות בעיצומה של השבת הוא סימפטום נוסף של אותו ניכור. אין לכך שום סיבה פרוצדורלית; יש בכך רק כדי להראות שבית המשפט אינו מעריך את קדושת היום. כשמוסד ממלכתי מתעלם מהשבת, הוא משדר לאזרחים הדתיים שהמערכת אינה מכירה במחויבויות הבסיסיות שלהם, ומונע מהם להגיב בזמן אמת על החלטות הנוגעות לגורלם.
צדק אמיתי לא יכול לצמוח מתוך ניכור. העובדה שגם שופטים יראי שמיים ומובחרים נאלצים להחריש מול ביזוי עולם התורה מפני שהם "שבויים" בכללי המערכת, היא קריאת השכמה.
כדי שהמדינה תישאר מאוחדת, על בית המשפט להפסיק ליצור "תנאים בלתי אפשריים" המאלצים אזרחים לבחור בין נאמנותם למדינה לבין נאמנותם לבוראם. כדי שארץ הקודש תהיה בית לכל בניה, על מערכת המשפט לחדול מדחיקתם של אלו שחייהם בנויים על אותן מסורות שהשיבו אותנו לארץ הזו מלכתחילה. חברה מכילה באמת דורשת בית משפט שמכבד את התרבות של עמו, ולא כזה שמאלץ את בכיריו להשאיר את זהותם מחוץ לדלת.