השבוע התקיים טקס יום השואה במרכז דבלין, אירלנד, באווירה מכובדת ומרגשת במיוחד. מאות משתתפים הגיעו לחלוק כבוד לניצולי השואה ולזכר הנספים, בהם נציגים רשמיים ודיפלומטים, ביניהם נציג ממשלת אירלנד, שגריר גרמניה בדבלין ושגרירת ארגנטינה.
"כנציג הסוכנות היהודית באירלנד, ניתנה לי הזכות (אריאל אודרברג, גילוי נאות זהו אח שלי, י"א) לשאת דברים במסגרת הטקס ולשתף לראשונה בפני קהל רחב את סיפורה האישי של סבתי, רבקה כץ. עדות אישית זו קיבלה משנה תוקף ומשמעות על רקע התקופה הנוכחית, המאופיינת בעלייה מדאיגה בתופעות של אנטישמיות בעולם, לצד המורכבות של השיח הציבורי והעמדות השונות כלפי ישראל והעם היהודי. בתוך מציאות זו, נשיאת זיכרון השואה והבאתו אל קדמת הבמה הציבורית מקבלת חשיבות ערכית ומוסרית עמוקה אף יותר. השילוב בין זיכרון אישי לבין מעמד בינלאומי, בנוכחות נציגים ממדינות שונות וקהל מגוון, הדגיש את החשיבות האוניברסלית של הנצחת השואה".
לחם תמורת סידור: ההחלטה שנגדה כל היגיון באושוויץ
בתוך דבריו סיפר אריאל: "באושוויץ, רבקה קיבלה החלטה שנגדה כל היגיון. היא החליפה את מנת הלחם שלה בספר תפילה, סידור. לחם פירושו הישרדות, אבל הסידור היה משמעותי יותר. בכל יום היא התפללה, היא אמרה את תפילת הזיכרון, 'קדיש', על אביה, היא נאחזה באנושיות שלה.
פעם אחת היא התמוטטה מתשישות לפני מסדר הבוקר, אך שומר הכה אותה על פניה פעמיים. המכות הללו הצילו את חייה. הן אילצו אותה לחזור לשורה. אלו שפספסו את המסדר, לא שרדו".
יום כיפור במפעל המוקשים והתחבושת שהסתירה את הקודש
"מאוחר יותר במחנה העבודה, היא עבדה שתים-עשרה שעות ביום במפעל למוקשים. וגם שם, האנושיות הבהבה. אסיר צרפתי עיכב את הגשת האוכל ביום הקדוש ביותר בשנה, יום כיפור, כדי שהנשים היהודיות יוכלו לצום. רבקה החביאה את הסידור שלה מתחת לבגדיה, כשהיא מסווה אותו כתחבושת. היא נשאה אותו למרות הכל...".
באפריל 1945, האמריקאים שחררו את המחנה. רבקה הייתה בחיים, אבל לבדה. בשנת 1948, היא עלתה על ספינה לישראל. במהלך המסע, הספינה החלה לטבוע והמים הגיעו עד צווארם של הנוסעים. אבל רבקה לא הרפתה מהסידור, כשהיא שומרת עליו בבטחה בתיק היד שלה. פאניקה התפשטה, אבל רבקה נאחזה בדבר אחד: הסידור. היא לא תיתן לו ללכת, לא אחרי כל מה שעברה.
הצוואה האחרונה: "היו נאמנים למדינת ישראל"
על אותה ספינה, מבלי שידעה, היה איש צעיר, יעקב כץ. היא פגשה אותו רק בישראל, ומאוחר יותר הם התחתנו ובנו חיים חדשים: משפחה, ילדים, נכדים, נינים. היא ידעה שמחה, היא ידעה גם אובדן. אבל היא המשיכה. ועד שנותיה האחרונות, היא אפתה עבור נכדיה. והיא תמיד אמרה להם דבר אחד: "היו נאמנים למדינת ישראל".
הסידור עדיין קיים. בלוי, מוכתם, נישא דרך אושוויץ, דרך המחנות, על פני הים. ספר קטן, עדות גדולה. כי אלו שביקשו להשמיד אותה, לא הצליחו. רבקה שרדה, משפחתה ממשיכה, סיפורה מסופר, וההבטחה שלה קויימה.
רבקה כץ הייתה סבתא שלי.