1. אגדה אורבנית בני ברקית מספרת, שבאחד מבתי הכנסת המקומיים, ממעוזי הליטאיות הקפדנית של עיר התורה והחסידות, נוהגים שגם כאשר נחגגת ברית מילה באותו בית כנסת ביום העצמאות, אין מדלגים על אמירת ה'תחנון' (שהיא תפילת תחנונים שמדלגים עליה בעיתות שמחה, כמו ברית מילה), וזאת "כדי להוציא מליבם של הציוניסטים שה'תחנון' לא נאמר מחמת 'קדושתו' של יום העצמאות".
ואילו בבתי הכנסת 'המזרחיסטים' לא רק שמדלגים על ה'תחנון' מתוך לב גואה משמחה 'עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה' במעמדו של עם ישראל, אלא גם מגדילים ראש בתפילות הודיה לבורא עולם, וגומרים את ההלל בברכה, והכל על בסיס ההבנה האמונית, שמי שאינו רואה את הנס הגדול ששמו מדינת ישראל - ואת ניסי הניסים שמלווים אם האת המדינה ב-78 שנות קיומה - הוא או עיוור או כופר.
2.פעם זה אחרת בבני ברק. רבי יוסף כהנמן, דמות מופת מיתולוגית בעולם התורה, מייסד וראש ישיבת פוניבז' החרדית, ראה גם ראה את הנס הגדול שבהקמת המדינה. ומכוח ראייה זו, ציווה להניף את דגל המדינה היהודית על גג בניין ישיבתו החרדית, ומאז מתנפנף דגלה של 'המדינע הצייוניס' - שנואת נפשה של ה'השקופע הטהורה' הליטאית-חרדית - על גג בניין הישיבה בכל ימי העצמאות עד עצם היום הזה.
ביטוי להתפעמות זו נתן במאמר שפירסם אחר מלחמת ששת הימים: "אחים יקרים ורחימאים! המותר לנו להיות קטנוניים בשעה גדולה ונשגבה זאת? הלא נבוש וניכלם להישאר בדלות ההשגות וקטנות המוחין בתקופה הרת פלאות, כשאנו מוקפים ממש בניסים, שגם עיוור יכול למשש בידיים[...] את הניסים והנפלאות התשועות והנחמות".
הרב כהנמן ניסה להבין את פשר האיבה התהומית בעירו למדינה היהודית, והגיע למסקנה שרק מי שחי בגולה וחש על בשרו את עוצמת האנטישמיות, מסוגל להבין את חיוניתה של המדינה לקיומו ועתידו של עם ישראל : "ואולי מי אשר כמוני נדד באותם הימים על פני קיבוצי היהודים בגלויות, מסוגל יותר לחוש את תעצומת הניסים ולחשוב יותר על פשר המאורעות המופלאים למאוד". (מתוך ירחון ההגות החרדי 'בית יעקב', גיליון מס' 100, אלול תשכ"ז).
3.אבל גם היום ישנם יהודים חרדים המשתאים מול תקומת המדינה. אחד מהם היה הרב משה יואל לייבל, ראש ישיבה חרדי בשטרסבורג. בנו הרב דוד לייבל, שניחן בראיה ריאליסטית של המציאות ומעודד יציאת בחורים חרדים מעולם הבטלה לעולם המעשה והפרנסה (במסגרת תנאי שירות הולמים), סיפר שכשצעד פעם אחת עם אביו ברחובות עירם שטרסבורג הוא (הבן דוד), השמיע דברי בלע נגד 'המדינע הצייוניס', ואביו היסה אותו: "אלמלא מדינת ישראל לא היינו יכולים להתהלך כאן ברחוב בקומה זקופה. המדינה יישרה את גבנו השפוף".
ועוד נקודת זכות מכרעת מצא הרב דוד לייבל לגבי המדינה, בכך שהיא מוזילה מיליארדים מכספה לתחזוקת עולם התורה, שמנהיגיו, ראשי הישיבות, יוצאים לחו"ל להתדפק על דלתותיהם של גבירים, ומושיטים יד לנדבותיהם: "חשוב לדעת שהכספים שאוספים ראשי הישיבות בחו"ל, אינם מגיעים ל-10% מכספי הסיוע של המדינה לישיבות".
4.בין המשתאים מול קיומה הפלאי של המדינה, היה הסופר והמחנך החרדי הרב אליהו כי טוב (מוקוטובסקי), מחבר הספרים 'ספר התודעה' ו'איש וביתו' הפופולארים, שעניינם חגי ישראל והתנהלות הבית היהודי בראי ההלכה והמנהג.
לכשנדרש להוסיף לספרו פרק המתייחס ליום העצמאות בעיניים חרדיות, הוא כתב פרק נוסף שמתמודד מול ה'השקופע' החרדית ובעיקר הליטאית העויינת (ע"ע תחנון ביום העצמאות), הטוענת שלא ייתכן שהקב"ה הטיל את המשימה ההיסטורית של הקמת מדינה יהודית, בידי חילונים פורקי עול. חתנו הרב חנוך בן ארזה ערך את המאמר והעניק לו את הכותרת המשתמעת מתורף דבריו: 'כבשי דרחמנא' (שמקורה באגדתא תלמודית על דו שיח בין חזקיהו המלך לישעיהו הנביא, שהזהיר את המלך לבל ינסה לחקור במופלא ממנו: 'כבשי דרחמנא למה לך?' - למה לך להיכנס לחשבונותיו ולשיקוליו הסמויים והנפתלים של בורא עולם באשר לאופן הנהגתו את ההיסטוריה העולמית?).
בפרק 'כבשי דרחמנא', שלבסוף נגנז בעצת רבנים חרדים, מתמודד המחבר עם ה'השקופע' הטוענת שלא ייתכן שבורא עולם יפקיד את משימת הקמת המדינה בידי שאינם שומרי מצוות: "וגדול כבוד ישראל בגויים כאשר לא היה קרוב לאלפיים שנה - כל הטוב הזה נקבל ולא נשמח בו? ולא נכיר בחסדי ה' עלינו ולא נודה על טובתו?"
הרב כי-טוב מתייחס בהתרגשות דתית ב'כבשי דרחמנא' ליום שחרור ירושלים וליום העצמאות: "יום שבו חזר שלטון לישראל בחלק מארץ ישראל, לאחר 1,884 שנות חורבן, כניעה, גלות, שעבוד, השפלה וצפיה לגאולה; 3,706 שנים לאחר ההבטחה מפי הקב"ה המנחיל ארצות, בברית שכרת עם אברהם אבינו בין הבתרים 'לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת'"; והוא מתפלמס עם הטענה החרדית, שאין להתפעל מן המדינה היהודית החילונית: "ומי נתן לנו רשות להורות להקב"ה מה יעשה וכיצד יעשה?"; כלומר, מי אנחנו שבכלל נעז למתוח ביקורת מחוצפת של פרומקייט על מהלכיו של בורא עולם? ומי יהין לבעוט בטובתו של הקב"ה? שאלה טובה - באמת מי?
5. גם בחוגים חרדים אחרים התפעמו בעשורים הראשונים לקיום המדינה מעצם קיומה. אדמו"רים וראשי ישיבות מסלתה ושמנה של החרדיות התל אביבית, ובהם יו"ר אגודת ישראל בתל אביב הרב ש"א שצ'דרוביצקי והאדמו"רים לבית סדיגורא ובוהוש, הטריחו עצמם לתפילת הודיה חגיגית בבית הכנסת הגדול בת"א, בבוקר יום העצמאות תש"ך (1960). האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורא ביטא אהדתו למדינה בהנפת דגל ישראל על גג ביתו בתל אביב, ואילו האדמו"ר מבוהוש אמר הלל בבית מדרשו בתפילת שחרית של יום העצמאות, וערך ביום העצמאות 'טיש' חסידי לכבוד היום, ובמהלכו בירך את באיו בברכת 'מועדים לשמחה'.
ביטוי מובהק להתרגשות מעצם קיומה של המדינה מן הרב מנחם מנדל כשר מחבר סידרת 'תורה שלמה' בהגדתו 'הגדה ארצישראלית': "והנה בזמננו אנו שזכינו לראות בחסדי השם יתברך וישועתו עלינו בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה וישועה מגלות אדום וקיום הבטחת 'וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ'"...
6. הציבור 'הסרוג' איננו עיוור ואיננו כופר, ויבחר ביום העצמאות הבעל"ט בהודיה 'על מלא' לבורא עולם על 'עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה', שאנו זוכים להן בחסדי שמים כאן ועכשיו.