מהרגע שבו עלה שמו של הרב אברהם זרביב כמועמד להשאת משואה בטקס יום העצמאות ה־78 החל, כצפוי יש לומר, מחול שדים סביבו, בעיקר מנציגי התקשורת הישנה, זו המכנה את עצמה "ממלכתית".
מובן שדמות "שנויה במחלוקת" כמו זו של הרב זרביב, שמעבר להיותו רב ודיין בבית הדין הרבני בתל־אביב גם שירת למעלה מ־470 ימי מילואים, והציל חיי לוחמים רבים באמצעות דוקטרינת ה"זרבוב" שלו, לא ראויה בעיני מי שדיבורים על התיישבות בעזה, הפיכת בתי עיר הרשע לעיי חורבות, נתפסים בעיניהם כלא "ממלכתיים" מספיק.
הרב זרביב מהווה, כך נדמה לי, את מה שאפשר לכנות הממלכתיות החדשה. זאת שנושאת שם שמיים בפשטות וללא כל מבוכה; זאת שמאחדת בטבעיות בין ספרא לסיפא, בין תורה לבין שירות צבאי, ודווקא בצדדים הפחות זוהרים והיותר סיזיפיים וקשוחים של השירות הצבאי; לוחמי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) המסורים; באהבה הטבעית לעם ישראל; בהבדלה הברורה בין אויב לאוהב, ובין טוב לרע. כל אלה הם מסממניה של הממלכתיות החדשה.
בכך אולי יותר מכל דמות אחרת, מבטא הרב זרביב את הרוח החדשה שנושבת במפרשיה של מדינת ישראל, בהגיעה לשנתה ה־78, ומובילה אותה, בעזרת השם, לחוף מבטחים.
מזמור ע"ח (78) בתהלים סוקר את ההיסטוריה של דברי ימי ישראל, הניסים הגדולים שליוו אותנו כשהיינו ראויים לכך, והדין הקשה שפגע בנו כשנפלנו לשפל תחתית. המזמור נחתם בדחיית אפרים ובחירת יהודה: "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר, וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב" (פס' סז-סח).
בספר "לחיות תהלים", מתורתו של הרב חנן פורת זצ"ל לפרקי תהלים, חותם עורך הספר יהודה עציון את ביאורו של הרב חנן למזמור הזה במילים: "אבל לעתיד לבוא - 'וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם' (ישעיהו יא, יג)... כי כאשר מסתבכים הדברים בשלב ה'אתחלתא' של בן יוסף - עד כדי אובדן דרך וסכנת מוות ממש - אזי שואב הוא עזרה ומקבל הצלה מאורו... של בן דוד..." (עמ' 335).
כדוד המלך בשעתו, מחלצים דמותו של הרב זרביב וההולכים בעקבותיו, תרתי משמע, את ממלכתיותו של משיח בן יוסף ששקעה בחול עד כדי אובדן דרך וסכנת מוות ממש.
אבל טקס הדלקת המשואות, על כל חשיבותו, איננו כל הסיפור.
המזרבב הראשון לציון
הרב זרביב לא רק צריך להשיא משואה לתפארת מדינת ישראל, אלא לעמוד ככהן משוח מלחמה המחזק את הלוחמים לפני היציאה לקרב, או בתפקידו הנוכחי בימינו: הרב הצבאי הראשי. כמו הרב גורן בזמנו, יש בכוחו של הרב זרביב ליצור מודל חדש ופורץ דרך של לוחם ותלמיד חכם שנוסך בלוחמים ביטחון ואמונה בצדקת הדרך.
הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הצבאי הראשון שהיה כבן שלושים במלחמת השחרור, סיפר על תחושותיו באותם ימים: "אנחנו גרנו בקצה הדרומי של העיר, ממש על הגבול של קטמון והערבים. אני ישבתי וכתבתי את הספרים, והנה בכל בוקר ראיתי מאות מגויסים הולכים ותופסים עמדות על הגבולות שלנו, באזור הרחובות עזה, רחביה, נווה שאנן, במקום שכיום נמצאת קריית הממשלה. עדיין לא היו להם מדים, והם הלכו בבגדים אזרחיים עם רובים ונשקים. יהודים מבוגרים וצעירים הלכו, ואני חשבתי לעצמי שהם הולכים להגן על חיינו ומוסרים את נפשם, ואילו אני יושב וכותב ספרים. חשבתי לעצמי - איזו הצדקה יש לי, אדם צעיר, שאחרים יגנו עלי? וכי יש בדבר הזה צדק? זה יושר? שאחרים יגנו עלי? הספק התחיל לכרסם בי.
"באתי לאשתי ואמרתי לה: 'תדעי לך שאני לא יכול לשבת בבית. אני לא יכול לסבול שאחרים יגנו עלי. אני חייב להתגייס ולהשתתף בהגנת ירושלים. אני גר בירושלים וזוהי חובתי להשתתף בהגנת העיר'. היא הסכימה לכך.
"באתי למפקדת 'ההגנה' בירושלים, שם הוציאו את צווי הגיוס עם המוסדות הלאומיים. אמרו לי: 'אתה רב, אתה יכול שלא להתגייס'. אמרתי להם: 'רב היום... רב מחר... אני אהיה רב אחרי המלחמה, אחרי שנשחרר את הארץ. היום אני לא רב. אני צריך לריב את הריב של עם ישראל בארץ נגד הפלישה של מדינות ערב. הרב את ריבנו והדן את דיננו'".
הרב גורן קיבל עמדת מקלע ליד סן־סימון. "בעמדה הזאת עמדתי מול חיילים משלושה צבאות: חיילים מהצבא המצרי, חיילים מהצבא הירדני של הלגיון הערבי וחיילים עיראקים שפלשו לארץ כדי לעזור לכבוש אותה מידי הציונים. ברוך ה' נחלתי הצלחה בעמדה" (מתוך "בעוז ותעצומות" עמ' 111). בעצם, הרב גורן היה אולי המזרבב הראשון לציון...
לתפארת מדינת ישראל
אחד השינויים הגדולים בתפיסה הביטחונית של ישראל במלחמה הגדולה הזאת, הוא הרבה יותר יוזמה ותעוזה. יותר התקפיות וחתירה להכרעה. במילותיו של ראש הממשלה נתניהו בנאומו בפתיחת יום השואה: "היום העם שלנו משיב מלחמה שערה לצוררנו. בשואה היינו חיה מוכה שהשמיעה זעקה של ייסורים. היום יש לנו מדינה חזקה מאי פעם שמשמיעה שאגה של עוצמה".
ובעיקר - התחושה החדה, שהבהירות והאמונה בצדקת הדרך חזרו להיות עמוד האש ועמוד הענן שלפני המחנה שלנו. בניגוד גמור לציוויליזציה המערבית השוקעת והמתפוררת. כפי שהיטיב לחדד ראש הממשלה בהמשך דבריו:
"אנחנו מגינים על אירופה. אירופה ששכחה כל כך הרבה דברים מאז השואה. היא יכולה ללמוד מאיתנו הרבה דברים ובעיקר את הדבר העיקרי; את האבחנה החדה בין טוב ורע שמחייבת ברגע האמת לצאת למלחמה למען הטוב, למען החיים. אירופה, שנשבעה לאחר מלחמת העולם להגן על הטוב, נגועה היום בחולשה מוסרית עמוקה. אירופה מאבדת שליטה על הזהות שלה, על הערכים שלה, על המחויבות שלה לשמור על הציוויליזציה מפני הברבריות. אבל את המחויבות הנצחית הזאת ישראל אינה שוכחת".
כי מה שגרם לרב זרביב להמשיך ולחזור שוב ושוב על מה שמדינה שלמה אמרה ללא כל פקפוק מייד לאחר הטבח הנורא של שמחת תורה, היא העובדה שהתודעה שלו לא מונעת רק מרגש חולף, אלא משורשים עמוקים של תודעה יהודית איתנה. הוא יודע תמיד את מה שאחרים מבינים רק ברגעים נדירים ומזעזעים של התפכחות כואבת.
באותם ימים, בחודשים שלפני קום המדינה, הציעו הרב הראשי הרב הרצוג, הרב מימון ובהמשך גם האלוף דוד שאלתיאל, מפקד העיר, את תפקיד הרב הצבאי הראשי לרב גורן. "החליטו בעצה אחת להציע לי מינוי כרב הראשי של הצבא העברי. זה היה התואר, כפי שהגדירו אותו ברבנות הראשית ובמפקדה של "ההגנה" שניהלה אז את המאבק על ארץ ישראל". בהתחלה הרב גורן סירב בתוקף, כי הוא הרי בא להילחם, לא להיות רב, אבל לבסוף נענה להצעה והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
השם הזה דווקא מצא חן בעיניי מאוד; לא רק צבא ההגנה אלא הצבא העברי; שנמצא מעבר אחד כשכולם ניצבים הרחק מהעבר השני; ברמה הערכית, המוסרית והמקצועית. שנזכה למינויו של הרב זרביב גם לרב הראשי של הצבא העברי.
ולתפארת מדינת ישראל!