השאלה האם שואה שנייה היא תרחיש אפשרי בזמן הנראה לעין נדמית לעיתים כפרובוקציה אינטלקטואלית, אך בחינה מפוכחת של המציאות הגיאופוליטית והחברתית הגלובאלית והאזורית מגלה כי מדובר באיום ממשי.
אם לא נפעל באופן אקטיבי למנוע את התממשות הסיכון לכך, אנו עלולים למצוא את עצמנו עומדים מול אפשרות כזו, מהר ממה שמישהו דמיין אך לפני כמה שנים. האנטישמיות המודרנית היא כבר לא תופעה שולית של קומץ מוסתים; היא התפתחה לשני מופעים מרכזיים ומסוכנים: שנאה גלויה ובוטה כלפי יהודים כפרטים בתפוצות, וקריאה רדיקלית להשמדתה של מדינת ישראל או להפסקת קיומה כמדינת הלאום של העם היהודי.
רק פעולה נחושה של מדינת ישראל ויהודים בעולם כדי למנוע זאת, היא ערובה למניעת שואה שניה.
הסיכון לשואה שניה גדל. זאת מכמה סיבות. הריכוז היהודי במדינת ישראל הוא חסר תקדים בהיסטוריה. מעולם לא חיו כל כך הרבה יהודים במרחב גיאוגרפי כה מצומצם, עובדה ההופכת את ישראל ליעד אסטרטגי פגיע עבור אלו השואפים לפתרון סופי מודרני. איראן, שורת ארגוני טרור מוסלמיים ועוד מדינות, אינן מסתירות את כוונותיהן להחריב את ישראל.
האיום להשמיד את "הישות הציונית" הוא עבור איראן וגרורותיה, תוכנית עבודה אופרטיבית. בעולם שבו הטכנולוגיה הופכת נגישה יותר, השגת אמצעים להשמדה המונית על ידי משטרים טוטליטריים היא רק שאלה של זמן אם לא תתקל בהתנגדות. ברגע שבו האיאתולות בטהרן או משטר בעל אופי דומה יחזיקו ביכולת המבצעית להשמיד את ישראל, הסבירות למימוש האיום תהפוך גבוהה באופן דרמטי.
במקביל לאיום הצבאי במזרח התיכון, אנו עדים למגמות אידיאולוגיות ופוליטיות מסוכנות במערב. בארצות הברית ובאירופה, קבוצות גדלות והולכות בשמאל ובימין הקיצוני אינן מסתפקות בביקורת על מדיניות ישראל, אלא קוראות לביטולה המוחלט כמדינה יהודית. המשמעות המעשית של דרישה זו היא חשיפת מיליוני יהודים לסכנת חיים מיידית, ללא הגנה ריבונית.
בעולם הדיגיטלי, הרשתות החברתיות משמשות כמאיץ להפצת רעיונות אנטישמיים בוטים, הזוכים ללגיטימציה חברתית שלא נראתה כמותה מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. המדאיג מכל הוא הרפיון המדינתי; מדינות המערב, אולי מזכירות את השואה בטקסים רשמיים, אבל בפועל נמנעות פעמים רבות מאכיפה רצינית ונחושה נגד פשעי שנאה ואיומים אנטישמיים בשטחן. הסכנה היא שהאנטישמיות הזו תעבור תהליך של מיסוד, ועם עליית כוחות קיצוניים מימין ומשמאל לשלטון באירופה, היא עלולה להפוך שוב למדיניות רשמית ולהפעיל אנטישמיות מדינתית.
ההנחה הרווחת כי העולם לא יאפשר לשואה נוספת להתרחש היא תמימות מסוכנת. קודם כל, כידוע, בעלות הברית לא עשו כל מאמץ כדי לפגוע במאמצי ההשמדה של היהודים על ידי הגרמנים. בנוסף, ההיסטוריה של העשורים האחרונים מוכיחה כי הקהילה הבינלאומית מגלה אדישות מול רצח עם במקומות כמו רואנדה, דארפור, סוריה או מול דיכוי המיעוט האויגורי בסין.
העולם אינו מתערב ביעילות כדי למנוע השמדה המונית כאשר האינטרסים הצרים של המעצמות אינם נפגעים. לסמוך על כך שהפעם, בניגוד לעבר, העולם יתגייס להצלת יהודים, זו קריאה שגויה של המציאות. גם זיכרון השואה עצמו הולך ונשחק; הוא הופך למושג מופשט המנותק מההקשר הממשי של הגנה על יהודים כיום. מיליוני אנשים פועלים באופן אקטיבי להכחשת השואה או להשכחתה, ואחרים הופכים אותה לכלי לניגוח ישראל, תוך היפוך התפקידים בין הקורבן לתוקפן.
מה שימנע שואה שנייה אינו הזיכרון ההיסטורי או הרצון הטוב הבינלאומי, אלא רק דבר אחד: עוצמה יהודית-ישראלית. ליהודים במאה ה-21 יש כוח שלא היה להם מעולם. העוצמה הצבאית, הכלכלית והטכנולוגית של מדינת ישראל, לצד ההשפעה הפוליטית של יהדות העולם, הן הערובה היחידה לשמירה על חיינו. חינוך והנחלת זכרון השואה, וחינוך נגד אנטישמיות, חשובים. אבל רק שימור עוצמה זו, תוך הבנה שאין לנו על מי לסמוך אלא על כוחנו המשותף, יוכלו להבטיח שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל JPPI-המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס".