בביטאון "מפנה" - במה לענייני חברה בהוצאת מכוני הקיבוצים יד טבנקין ויד יערי, התפרסמה רשימה שעסקה בניתוח העומד מאחורי התבטאויות של גורמי שמאל קיצוני.
מחבר הרשימה יעקב ליברמן אומר כי השמאל הרדיקלי לוקה בתופעת ההזדהות עם התוקפן, או בשמה "סינדרום סטוקהולם", המאפיינת לדעתו את התבטאויותיהם של כמה מראשי השמאל הקיצוני בארץ. הוא כותב: "התגובה האלימה של הפלשתינים להצעות ברק בקמפ דיויד העמידה בסימן שאלה את הקונספציה הפוליטית שאמרה כי תמורת נסיגה מרוב השטחים המוחזקים וכינון מדינה פלשתינית יחתום ערפאת על שלום שיסיים את הקונפליקט. כישלון קמפ דיוויד והדרך האלימה שבה הפלשתינים הגיבו על קשיי המו"מ איימו על זהותם הציבורית של אנשי השמאל הקיצוני, שנבנתה על יסוד קונספציה זו. ...מאפיין קבוצה חברתית זו הוא האובדן של מודעות אזרחית, של תחושת מחויבות לחברה בה הם חיים... אנשים אלה פחות חיים בקהילות אלא ברשתות תקשורת, הקושרות אותם עם אחרים דומים להם המפוזרים בעולם".
ליברמן כותב עוד כי "לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ. הלגיטימיות שלו נובעת מרשת מסועפת של יחסי גומלין עם אישים פלשתינים ועם ארגונים רבים באירופה התומכים בו. לכן הייתה סכנה שהכרה בעובדות תגרום לאובדן הסיבה לקיומו. תגובתם של אנשי השמאל הרדיקלי הייתה הזדהות עם ערפאת ועם הרש"פ וגלגול כל האחריות לכישלון לפתחי ממשלת ישראל. לשם כך היה צורך להתעלם מחלקים מהמציאות הפוליטית ובעיקר מהטרור. שתי תופעות אלה אופייניות לתסמונת של הזדהות עם התוקפן".
ליברמן מביא לשם הדגמת דבריו את גישתו של אורי אבנרי, העומד בראש ארגון השמאל הקיצוני גוש שלום, ביחס לרצח בקיבוץ מצר. "השאלה המרכזית", כתב אבנרי במאמר שהתפרסם באינטרנט, "מה הביא את הצעיר הפלשתיני לכוון את נשקו לאם ולשני בניה ולהרוג אותם?"
אבנרי, מציין ליברמן, לא עוסק בשאלה כמשקיף מבחוץ הבודק כיצד הרוצח המכונה בפיו 'צעיר פלשתיני' החליט על מעשה זה, מי כיוון אותו ונתן לו את הנשק, מה הייתה האווירה החברתית בקבוצה של הצעיר שאפשרה לו להתעלם מתחושה יסודית שיש בכל תרבות המונעת רצח ילדים. "אבנרי מתעלם מכל אלה, ולאחר ששאל את השאלה הוא עונה עליה לא כמי שמשקיף על המציאות הפוליטית החברתית והפסיכולוגית מבחוץ אלא כמי שמדבר מתוך הרציונליזציה של הרוצח עצמו".
"אבנרי מזדהה לחלוטין עם הראייה של התוקפן ומשקיף על העולם דרך עיניו", כותב ליברמן ומוסיף כי "המאפיין החשוב ביותר המראה על ההזדהות עם התוקפן הוא ההתעלמות המוחלטת של אבנרי מהקורבן. הרצח כאילו מכוון לאיזו ישות מיתית המורכבת מחיילים במחסומים, מטוסי אף-16 ובולדוזרים ההורסים בתים. אך הרצח במיצר היה מכוון נגד קיבוץ שהיה בעיצומו של מאבק שמטרתו לשנות את תוואי גדר המערכת המתוכננת כדי שלא יפגע במטעי הזיתים של כפר קפין מהצד השני של הקו הירוק".
"מעבר להתעלמות מן המשמעות הפוליטית של המעשה, יש במאמר התעלמות טוטאלית מהקורבנות. כמו שהרוצח אינו רואה בקורבן אישה הסוככת על ילדיה ופעוט מעוות מפחד מול לוע הרובה, כך אין אצל אבנרי שום ביטוי של חמלה על האם ועל ילדיה, שום ביטוי של התקוממות מוסרית מול הדם שנשפך, אף לא מילה של ביקורת על תנזים פתח', ששלח את האיש למשימתו. כל ה'הבנה' היא הבנת הרוצח".
לקריאת המאמר המלא
מחבר הרשימה יעקב ליברמן אומר כי השמאל הרדיקלי לוקה בתופעת ההזדהות עם התוקפן, או בשמה "סינדרום סטוקהולם", המאפיינת לדעתו את התבטאויותיהם של כמה מראשי השמאל הקיצוני בארץ. הוא כותב: "התגובה האלימה של הפלשתינים להצעות ברק בקמפ דיויד העמידה בסימן שאלה את הקונספציה הפוליטית שאמרה כי תמורת נסיגה מרוב השטחים המוחזקים וכינון מדינה פלשתינית יחתום ערפאת על שלום שיסיים את הקונפליקט. כישלון קמפ דיוויד והדרך האלימה שבה הפלשתינים הגיבו על קשיי המו"מ איימו על זהותם הציבורית של אנשי השמאל הקיצוני, שנבנתה על יסוד קונספציה זו. ...מאפיין קבוצה חברתית זו הוא האובדן של מודעות אזרחית, של תחושת מחויבות לחברה בה הם חיים... אנשים אלה פחות חיים בקהילות אלא ברשתות תקשורת, הקושרות אותם עם אחרים דומים להם המפוזרים בעולם".
ליברמן כותב עוד כי "לשמאל הרדיקלי אין בסיס ציבורי בארץ. הלגיטימיות שלו נובעת מרשת מסועפת של יחסי גומלין עם אישים פלשתינים ועם ארגונים רבים באירופה התומכים בו. לכן הייתה סכנה שהכרה בעובדות תגרום לאובדן הסיבה לקיומו. תגובתם של אנשי השמאל הרדיקלי הייתה הזדהות עם ערפאת ועם הרש"פ וגלגול כל האחריות לכישלון לפתחי ממשלת ישראל. לשם כך היה צורך להתעלם מחלקים מהמציאות הפוליטית ובעיקר מהטרור. שתי תופעות אלה אופייניות לתסמונת של הזדהות עם התוקפן".
ליברמן מביא לשם הדגמת דבריו את גישתו של אורי אבנרי, העומד בראש ארגון השמאל הקיצוני גוש שלום, ביחס לרצח בקיבוץ מצר. "השאלה המרכזית", כתב אבנרי במאמר שהתפרסם באינטרנט, "מה הביא את הצעיר הפלשתיני לכוון את נשקו לאם ולשני בניה ולהרוג אותם?"
אבנרי, מציין ליברמן, לא עוסק בשאלה כמשקיף מבחוץ הבודק כיצד הרוצח המכונה בפיו 'צעיר פלשתיני' החליט על מעשה זה, מי כיוון אותו ונתן לו את הנשק, מה הייתה האווירה החברתית בקבוצה של הצעיר שאפשרה לו להתעלם מתחושה יסודית שיש בכל תרבות המונעת רצח ילדים. "אבנרי מתעלם מכל אלה, ולאחר ששאל את השאלה הוא עונה עליה לא כמי שמשקיף על המציאות הפוליטית החברתית והפסיכולוגית מבחוץ אלא כמי שמדבר מתוך הרציונליזציה של הרוצח עצמו".
"אבנרי מזדהה לחלוטין עם הראייה של התוקפן ומשקיף על העולם דרך עיניו", כותב ליברמן ומוסיף כי "המאפיין החשוב ביותר המראה על ההזדהות עם התוקפן הוא ההתעלמות המוחלטת של אבנרי מהקורבן. הרצח כאילו מכוון לאיזו ישות מיתית המורכבת מחיילים במחסומים, מטוסי אף-16 ובולדוזרים ההורסים בתים. אך הרצח במיצר היה מכוון נגד קיבוץ שהיה בעיצומו של מאבק שמטרתו לשנות את תוואי גדר המערכת המתוכננת כדי שלא יפגע במטעי הזיתים של כפר קפין מהצד השני של הקו הירוק".
"מעבר להתעלמות מן המשמעות הפוליטית של המעשה, יש במאמר התעלמות טוטאלית מהקורבנות. כמו שהרוצח אינו רואה בקורבן אישה הסוככת על ילדיה ופעוט מעוות מפחד מול לוע הרובה, כך אין אצל אבנרי שום ביטוי של חמלה על האם ועל ילדיה, שום ביטוי של התקוממות מוסרית מול הדם שנשפך, אף לא מילה של ביקורת על תנזים פתח', ששלח את האיש למשימתו. כל ה'הבנה' היא הבנת הרוצח".
לקריאת המאמר המלא