הנה רשימת אירועים שהפכו לחוקי טבע בלתי מעורערים במדינת ישראל. בכל קיץ מגיע שבוע חמסין שמוגדר כ"שבוע החם ביותר בימיה של מדינת ישראל", בעיצומו של החורף מזהירים החזאים מפני סופת שלגים חסרת תקדים שעושה את דרכה היישר אלינו ולרוב מבריזה לבסוף ברגע האחרון ובכל שנה ממונה פרוייקטור חדש ל"טיפול בבעיית נוער הגבעות".
אם לשפוט על פי התוצאות, נראה שעד כה ניסיונות הטיפול בבעיה לא נחלו הצלחה מסחררת, שכן מכמות של כמה עשרות בודדות זינק מספר הנערים העונים לתואר הנ"ל לאלפים רבים.
זה קרה עד היום בכל פעם אחרי אירוע כלשהו שהתרחש ביהודה ושומרון. ישיבת ממשלה חמורת סבר הייתה מתכנסת, אנשי חינוך ועובדים סוציאליים היו מוזמנים להגיד את דברם, ובתום הישיבה הייתה מאשרת הממשלה תוכנית חדשה עם תקציבים שמנים (ונזילים) שתתן מענה בפן החינוכי לתופעה, בתקווה להביא למיגורה במהירות האפשרית. בכל פעם שאושרה תוכנית כזו, צויין מיד לאחר מכן, כי היא תהווה צעד משלים לפעולות אכיפה נוקשות שיבוצעו במקביל. היחס לנוער בפרט ולפעילות בגבעות בכלל היה כשל פעילות בלתי רצויה שמנוהלת על ידי נוער שוליים נושר. ומה עושים עם נוער נושר? כמובן, מנסים להצמיד לו אנשי חינוך שמתמחים ביצירת קשרים עם נוער כזה ופועלים להעבירו למסגרות מתאימות.
כך קיבלנו אחת לשנה או שנתיים עובדים סוציאליים חדשים שהגיעו רעננים ומלאי מרץ, ניסו לעבור בין גבעה אחת לחברתה ולדבר על ליבו של הנוער הצעיר שהסתכל עליהם בתימהון וסלידה. רבים מהפרוייקטורים והעובדים, שכלל לא היו אנשים רעים, נשכחו גם מזכרוני משום שעזבו אחרי זמן קצר, אך אספר דווקא על אחד מארגוני הרווחה שזכורים היטב עד היום לכל אחד מ30 הנערים שפעלו אז בגבעות. הארגון שענה לשם "הרועה העברי" נכנס לתפקידו מעט אחרי אירועי דומא ופרשת העינויים. הוא הורכב מאנשי חינוך ומטפלים שונים שעסקו באילוף בעלי חיים, והסתער בכל הכוח על המטרה: הוצאת בני הנוער מהגבעות. אלא שכבר במסמך ההיגוי של התכנית שנחשף בעיתון 'בשבע' היה ברור שהמחלקה נגד יהודים בשב"כ היא חלק מהפרויקט, מה שהביא לכשלונו עוד בטרם החל.
יום יום הם היו מגיעים ל-2 הגבעות היחידות ששכנו אז בבנימין, ומנסים למצוא דרך כלשהי להתחבר אלינו. אינני עובד סוציאלי ומעולם לא עסקתי בחינוך, אך אני רוצה להאמין שהשיטות בהן פעלו היו קרוב לוודאי משפיעות על נוער שוליים נושר. אולם שורש הבעיה היה שהנוער בגבעות פשוט לא היה כזה. הוא פעל מתוך בהירות הדרך ותחושת שליחות עמוקה, ולא ממש הבין למה מתעקשים לדבר איתו בשפה כזו. כתוצאה מכך, סוג הטיפול שניסו לקדם היה כמו מתן תרופה לאדם בריא. הם היו מתייצבים בפתח האוהל ומבקשים לשבת איתנו ל"קפה אהבה". כשסירבנו בנימוס והודענו שאיננו חפצים בקשר עמם, לבשו פרצוף נעלב וישבו מתחת לעץ הקרוב ל"קפה שנאה". כלב שברח לאחת הגבעות נתפס על ידם, והוצע לשחררו במחיר של 350 ש"ח דמי הטיפול והכליאה או לחילופין תמורת ישיבה לקפה עם אחד הנערים. הם היו להוטים להצליח ובאו שוב ושוב למרות שנדחו.
את הקשר ההדוק עם השב"כ נראה שמעולם לא ניסו ממש להסתיר. בגבעה בה התגוררתי פשטו צוותי משימה מיוחדים של ימ"ר ושב"כ אחת לכמה שעות, אך מעולם לא קרה שהופיעו בעת שאנשי הרועה העברי שהו במקום. הם היו יורדים, ורבע שעה לאחר מכן היו שועטים השוטרים במעלה הגבעה. הם לא בחלו גם בשימוש במידע שעלה מהאזנות למכשירי הפלאפון שלנו. כשאחד הנערים סיפר על רצונו להביא כלב, התייצבו בגבעה אנשי הארגון למחרת עם כלב והציעו אותו לנערים. כשעלתה המחשבה לרכוש סוס הגיעו במהירות רכזי הרועה העברי עם שני סוסים, רכבו במעגלים סביב הבית והפצירו בנו "לקחת סיבוב". הסיפור חזר באופן בוטה גם עם תרנגולים, וכלל הבאה של לול לבנייה מהירה בנוסף לארבע העופות. ההצעה שעלתה בבדיחות הדעת באותם ימים, הייתה שנגיד בפלאפון שאם מישהו יספק לנו פינגווין נסכים לעבור למוסד לנוער נושר ונראה כמה נחושים שם בארגון ובמחלקה היהודית. כעבור תקופה של פעילות לא מוצלחת הפסיק הארגון את פעילותו בגבעות, והתקציבים עברו לפרוייקטור הבא.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי מלבד נוסטלגיה חביבה מימים עברו אפשר וצריך ללמוד מזה המון. זה לא שאין מה לעזור לנערים בגבעות. להיפך, יש המון מה לעזור ונערים משוועים לזה, אך מדינת ישראל מפספסת פעם אחר פעם את עיקרי הדברים וחוזרת על כשלונות העבר. פתרונות מהשורש נדחים לטובת כותרות שמצטלצלות יפה, ומי שנשלחים מטעם משרדי הממשלה לשטח סובלים מניתוק מרשים. השנה, אחרי לפחות עשור של הליכה במעגלים, נראה שנוצרה סוף סוף הזדמנות חדשה לשינוי אמיתי. למרבה הצער, היא כפסע מלהיות מוחמצת גם היא, ולכן החלטתי לפרסם את הטור הזה שישב במגרה שבועות ארוכים.
**************
לפני כשנה בישרו אתרי החדשות: "שר הביטחון החליט למנות פרוייקטור חדש לטיפול בנוער הגבעות". לתפקיד נבחרה דמות בעלת פרופיל מרשים. אביחי תנעמי, אלוף משנה במיל', ואיש חינוך בשנים האחרונות. ההצלחה נראתה מבטיחה. הפרשנים החלו לדון בסיכויי הצלחתו, צייצנים בטוויטר מיהרו לעקוץ ואנשי השמאל גינו את בחירת האפיק החינוכי על פני החמרת הענישה. רק מרבית התושבים בגבעות קיבלו זאת בפיהוק. כולם כבר חוו על בשרם את הניסיונות הקודמים שהתמקדו יותר ב"חינוך מחדש" ופחות בעזרה בפתרונות חינוכיים אמיתיים למי שזקוק לכך, והרושם הראשוני בקרב הנוער היה שמדובר בעוד מאותו דבר. אני לעומת תושבים אחרים סברתי אחרת. בניגוד לפרוייקטורים הקודמים שפעלו תחת שב"כ ומשרדי רווחה שונים שדעתם החיובית על הגבעות הייתה לכל הפחות מוטלת בספק, כאן מי שעומד מאחורי המינוי הוא שר הביטחון ישראל כ"ץ, איש אוהב התיישבות, שכבר הוכיח עמוד שדרה ערכי כשביטל את המעצרים המנהליים. שווה לנסות לתת לו צ'אנס, אמרתי לכמה חברים. אחרי שבוע נפגשנו בפעם הראשונה בביתי על כוס קפה. כדי להסיר את החששות של בני הנוער שאלתי אותו מיד בפתח השיחה את 2 השאלות הבאות: האם בכוונתו לנהל קשר עם המחלקה היהודית בשב"כ, וכיצד הוא רואה את תפקידו כלפי הנוער. האם מטרתו היא להוציא את הנוער מהגבעות ולהביא להפסקת פעילותם, או שברצונו להעניק להם כלים להתפתחות אישית נכונה במקום בו הם נמצאים ועוסקים בשליחותם החשובה.
תנעמי השיב מיד: איני עובד בשיתוף פעולה עם שב"כ במסגרת התפקיד, ובעיני הנוער פה הוא חלוץ, ערכי ואיכותי שתפקידי הוא לסייע לו בהתפתחות אישית וניתובו לאפיקי פעילות חיוביים בתוך ההתיישבות החלוצית. בהמשך הסביר שלנגד עיניו עומדות 2 מטרות נוספות מלבד הענקת כלים והשכלה לנוער - השבת האמון ברשויות המדינה, והימנעות מלקיחת החוק לידיים בתוך המציאות הביטחונית המורכבת ביו"ש. מדהים, אמרתי. מצאת לך שותף שפועל בדיוק למען המטרה הזו כבר כמה שנים. רק תנאי אחד הצבתי לו - יש להגיע בענווה לנוער ולגעת בשורשי הבעיה. במהלך הנסיעות הארוכות בין גבעה לגבעה ערכתי בפניו סקירה ארוכה של המצב בגבעות בעשור האחרון, וסיפרתי על ההצלחות והאתגרים שלנו בנושאים הללו שטורדים את מנוחתו. בתחילה היחס כלפי הפרוייקטור היה חשדני ואף אני זכיתי ללא מעט "ברכות ואיחולים" כשהופעתי בחברתו, אך לאט לאט פתחו בפניו גבעות רבות את דלתן.
נער לא נולד עם ניכור עמוק לרשויות המדינה, הסברתי לו את המובן מאליו. תחושת הרדיפה וחוסן האמון שמחזיק היום כל נער בגבעות היא תוצאה של מציאות קשה שהוטחה בפניו, ואירועים מטלטלים שחוו הנערים שקדמו לו. אלימות משטרתית קשה, הרס ברוטאלי חוזר ונשנה תוך שמחה לאיד, מעצרי שווא על לא דבר, כוחות צבא שנשלחים אף הם למשימות פינוי ורדיפה שיטתית שהתנהלה גם כשאותם נערים עשו את הדבר הציוני ביותר של הפרחת השממה ורעיית צאן. בצדק או שלא בצדק, נער שחווה במשך שנים על בשרו עשרות מפגשים עויינים עם שוטרים שראו בו אויב, אך מתבקש שהיחס שלו יהיה הדדי. כשנער רואה שצה"ל נשלח לפנות יהודים, דוחה את חבריו מגיוס בשל השתייכותם לגבעות ומתבטא בתקשורת בעויינות כלפי הציבור אליו הוא משתייך, סיכוי סביר שיעדיף להימנע בכל דרך מלהצטרף בעצמו אל אותו צבא. התירוץ של מערכת הביטחון לאותו רדיפה כולל תמיד משפטים על "מניעת אלימות", אך כשנער רואה בעיניו שנקודת ההתיישבות שהקים מפונה שוב ושוב גם כששום אירוע אלימות לא יצא ממנה והבנייה הערבית סביבו עומדת ללא פגע, שום כותרת לא תשכנע אותו שישנה סיבה כלשהי לכך מלבד שנאת מתיישבים.
הפיתרון השורשי לחוסר האמון הזה שנבנה במשך שנים שכבה אחר שכבה, הוא שינוי היחס של מערכת הביטחון להתיישבות החלוצית. נתתי לתנעמי לראות בעיניים שורת דוגמאות חיות, בהן במקומות שצה"ל והמשטרה שינו את היחס - חיש מהר נרקם קשר חם בינם ובין הנוער שתורגם לשיתופי פעולה רבים. מראות של שוטר או מ"פ ששותים קפה ביחד עם נערים שהיו בגדר דמיון באותה גבעה עד לפני חודשים ספורים, הפכו לחלק טבעי מהשגרה. יש עוד כברת דרך ארוכה לעבור והרבה מה לשפר, הדגשתי, אבל עם ההצלחה שכבר ניכרת במקומות רבים אי אפשר להתווכח. תפקידנו הוא להעצים את זה.
הקשר הזה הוליד עמו בפעמים רבות כבר פתרון לבעיה השניה. לקיחת החוק לידיים, או כפי שיגדירו זאת רבים - לקיחת הביטחון האישי בידיים. בניגוד למה שנוטים לחשוב, כמעט ואין בנמצא נער בהתיישבות שיקום בבוקר יום בהיר וירד רק בשביל הכיף להכות ערבים. כל מעשה כזה כרוך בסיכון להיפצע או חמור מכך, וכמובן בשלילת חירות ומעצרים. כל נער יודע זאת היטב ואם בחר לעשות זאת כנראה שבעיניו המצב הקיים היה מסוכן יותר מהסיכונים הכרוכים בפעולה עצמאית. התחושה הזאת שלא ניתן להתכחש אליה נובעת מהפקרות ארוכת שנים ביהודה ושומרון, שלמרות שינויים מבורכים שבוצעו עדיין קיימת ובגדול. אם כבר שעה אחרי שיהודי נרצח בצומת הסמוך האויב שב לשגרת יומו, לשום נער עם ראייה מפוכחת לא תשנה כותרת של "המעגל נסגר עם לכידתו של המחבל". כשנער שהותקף בעת שרעה את צאנו רואה את אותו מחבל יום למחרת מסתובב שוב בשטח, שום דיבורים על "משילות איתנה" לא ישכנעו אותו שדמו אינו הפקר. וכשזה קורה שוב ושוב ושוב מול העיניים של אותם נערים, שרואים כיצד תלונות שמוגשות נסגרות בתוך שבוע וצבא שמוקפץ מסתפק בסריקות עקרות וקצרות ושב כלעומת שבא, התובנה שמחלחלת אצלם היא ש"אם אין אני לי - מי לי". אין מנוס מלדאוג לביטחוננו בכוחות עצמנו.
כמי שניסה עשרות פעמים בשנים האחרונות לשכנע בני נוער לפנות לרשויות המדינה וללכת להגיש תלונות במשטרה, אין יותר מתסכל מכך שנער שניאות לבסוף לעשות זאת מקבל למכשיר הטלפון הודעה שבוע בלבד לאחר האירוע שמבשרת שהתיק נסגר. "אתה רואה? בשביל מה צריך את זה, אנחנו לא מעניינים אותם", הטיחו בי נערים בתסכול. המציאות הייתה כל כך חזקה ובלתי ניתנת לערעור, והנזק הרוחבי שנוצר בכל פעם היה עצום. נער שקיבל טריקת דלת בפנים לא רק איבד את האמון בעצמו, אלא גרם לאיבוד אמון באופן אוטומטי אצל עשרות חבריו שהמתינו בספקנות לראות מה יקרה. המזל הוא שההשפעה הרוחבית פעלה גם לכיוון ההפוך. במקרה שהמשטרה או הצבא החליטו לטפל באירוע ברצינות, העניקו יחס אמפטי לרועים הפצועים ועצרו את הפורעים בפעילות מהירה, הם קנו את אמונם של עשרות נערים לפעמים הבאות.
נתתי לתנעמי דוגמא שצריכה להוות מודל למערכת הביטחון. בחודשים הראשונים להקמתה של גבעת שדה יונתן בבנימין לפני כ3 שנים, סבלה הגבעה מעשרות פיגועי ירי, מטענים והתקפות אלימות על רועי הצאן. לא עבר שבוע בלי שרועה הצאן הותקף, והפורעים הערבים אפילו לא טרחו לכסות את פניהם. מח"ט הגזרה דאג היה אליאב אלבז שיחסו העויין להתיישבות נחשף בהמשך לעיני הציבור כולו. הוא התכחש לקיומם של הפיגועים, סירב לשלוח כוחות וכמובן שלא ביצע מעצרים. פינויים בגבעה הוא דווקא עשה בשפע. ניסינו לפעול במישור המשטרתי, אולם גם שם תלונות שהגשנו נגרסו בזו אחר זו. אף מחבל לא נעצר ואותם תוקפים הופיעו שוב ושוב. התסכול והזעם בקרב בני הנוער והרועים בגבעה היה עצום, עד שיום אחד הודיעו לי כעובדה שזהו, הם לא הולכים להגיש יותר תלונות וגם לא לדווח לשום גורם צבאי על אף אירוע. מהר מאוד ההחלטה עברה לגבעות נוספות וכולם הביעו ייאוש מפעילות באפיק הזה.
על התקופה הסיוטית הזאת אולי עוד ארחיב בעתיד אבל הגבעה צלחה אותה איכשהו. שנה חלפה ובדרגי השטח באזור חלו תמורות חיוביות. מח"ט חדש מונה, וגם רוח המפקד בתחנת משטרת בנימין השתנתה מהקצה לקצה. כולם הביעו נכונות לטפל בצורה נחושה באירועי טרור וממש דחפו לשיתוף פעולה. בתקיפה הבאה שהתרחשה הסכים רועה הצאן לאחר שכנועים לעשות השתדלות ונסע לתחנת המשטרה מלווה בתיעוד האירוע. מעצר התוקפים שהגיע כעבור ימים ספורים הפתיע לא רק אותו אלא את תושבי הגבעה כולה. כשהדבר חזר על עצמו ונערים חזו בקסם של טלפון למ"פ ותלונה במשטרה שאשכרה מביאים למעצרם של התוקפים, הרצון לקשר עם המערכות התרחב במהירות לגבעות נוספות באזור.
לך, בניגוד לקודמיך בתפקיד, יש סיכויי הצלחה גדולים הרבה יותר, אמרתי לתנעמי, משום שאתה מגיע גם מעולמה של מערכת הביטחון ובעל סמכות מהדרג המדיני. מי אם לא שר הביטחון יוכל להשפיע על מדיניות כזאת - שתגרום מהר מאוד לצמצום דרסטי של פעולות אזרחיות יזומות והשבת האמון בקרב הנוער. עד היום ניסו כולם לפעול במישור הרווחתי, אולם אתה הראשון שביכולתו לתת מענה בכל המישורים ששלובים זה בזה. זוהי הדרך לפתרון מהשורש שיחתום עליה כל גורם שמחובר באופן אמיתי לשטח, אך אם תנסה לשים פלסטרים או לנסות להקים "תוכניות חינוך" במקום מבלי לתת מענה לשורש האמיתי של הבעיה, התרעתי בפניו, הדבר משול לבניית בית חולים מתחת לגשר או מימון טיפולים פסיכולוגיים לילד ממשפחה מתעללת מבלי להפסיק את ההתעללות עצמה.
************
החודשים חלפו להם, הפרוייקטור המשיך לעמוד מול הגורמים השונים ולנסות לקדם את תוכניתו, אך המצב ביהודה ושומרון הלך והידרדר בדיוק לכיוון ההפוך. ההתנהלות השקולה באופן יחסי של מערכת הביטחון התחלפה בהשתוללות חסרת אבחנה של פיל בחנות חרסינה, והרדיפה שבה והיכתה בכל מקום. שוב חזרו מסעות הרס גם - ואפילו בעיקר, במקומות בהם עסק הנוער בפעילות חלוצית נטו. פינויים התרחשו בעיצומה של השבת, וצווי שטח צבאי סגור הוחזרו לשימוש ביתר שאת וגררו מעצרים וכתבי אישום על לא דבר. מערכת הביטחון עשתה כל שביכולתה כדי להעביר מסר לנוער: לא משנה מה תעשו, גם אם זו הפעילות הכי ציונית שיש, אנו מתייחסים אליכם כעבריינים. השיא היה החרמת עדרי הצאן - אירוע שטלטל מהקצה לקצה את הגבעות והחוות וכמעט שלא דובר בציבור הרחב. במערכה על שטחי יהודה ושומרון ישנן 2 אפיקי פעולה. האחד, גירוש האויב בכוח הזרוע, והשני תפיסת השטח - פשוט באמצעות נוכחות והתיישבות. היאחזות איתנה בקרקע, גאולת האדמות ושמירה עליהן באמצעות עדרי צאן. במשך שנים פעלו כלל הרשויות לניתוב הנוער לאפיק השני שנתפס בעיני כולם כאפיק החיובי. רעיית הצאן היוותה הכלי המרכזי בשיטה הזו, והביאה לשמירתם בידיים יהודיות של למעלה ממיליון דונמים. גם במהלך רעיית הצאן התרחשו אירועי טרור אלימים מפעם לפעם משום שהאויב לא זנח את שאיפותיו הרצחניות לרגע, אך הנוער מצידו עסק בטיפול בעדר ואם נדרש לפעול היה זה במסגרת הגנה עצמית.
יכול להעיד מהיכרות אישית, עד כמה דווקא אפיק הפעולה הראשון קרץ תמיד באופן טבעי יותר לנערים מאשר להעביר חודשים ושנים ברעיית צאן משמימה בשטח, אך בשל יעילותה של השיטה הלכה זו וסחפה אליה מאות נערים בכל שנה. עד שבאחד הלילות החליט האלוף בלוט לבצע את הצעד ההרסני הזה. כוחות מג"ב ומנהל אזרחי פשטו על גבעת מקנה אברהם בגוש עציון, והחרימו לנגד עיניהם הנדהמות של הנערים את עדר הצאן של הגבעה ששמר מדי יום על למעלה מ10,000 דונמים מפני השתלטות ערבית. שבועיים לאחר מכן הוחרם עדרה של גבעה אחרת בשומרון, ולאחריה עדר צאן נוסף של אחת החוות בבנימין. בתוך זמן קצר הגיע מספר עדרי הצאן שהוחרמו לחמישה. חלקם כבר הוחזרו לאחר מאבק משפטי של ארגון חוננו, אך התחושות בשטח נותרו קשות. האמירה שנשמעת שוב ושוב היא "אם גם ככה רודפים אותנו בין אם נרעה צאן ובין אם נעשה דברים אחרים, אז אין לנו כבר מה להפסיד".
גם אוזלת היד הביטחונית אל מול תקיפות רועי הצאן הלכה והחריפה, ופורעים שנעצרים משוחררים בדלת מסתובבת. מלבדם, מרבית התוקפים כלל אינם נעצרים. אם בתקופות מסוימות התחושה ששררה בקרב הנוער הייתה ש"יש על מי לסמוך", כיום אפילו המוטיבציה להגיש תלונה או להזעיק את כוחות צה"ל במקרה של תקיפה במקום לטפל בפורעים לבד ירדה פלאים.
כמו שהדגשתי בתחילת הטור, אביחי תנעמי הוא יהודי יקר ובעל כוונות טובות. הוא רחוק מאוד מכל קודמיו ונראה שמעשיו לשם שמים, אבל הוא פשוט לא מבין את שדה הקרב אליו נכנס והעיקר אצלו עד לרגע זה חסר מן הספר.
אל מול קריסת האמון ושיתופי הפעולה שנבנו כאן בשנים עברו בעמל, דם ויזע, עסק בנתיים תנעמי בחודשים האחרונים בבניית מערכים חינוכיים מנותקים מהסיטואציה. לפעילים שפנו אליו והתחננו לעזרתו בפתרון המצב בשטח, סיפר בעיניים בורקות כי הצליח להשיג תקציב לבניית מוסד חדש שיסייע לנערים. התקציבים לא מעניינים אף אחד ומהווים אולי חמישה אחוז מהפתרון, ניסו להסביר לו שוב ושוב, אך הוא נמנע מלהקשיב. הצעד המתבקש של עירוב מהיר של שר הביטחון, עצירת ההידרדרות, בלימת הפעולות ההרסניות ויישור המערכת לטובת פעילות משותפת ויצירת מרקם עבודה עדין עם הנוער, לא נעשה אפילו בחלקו. היחס של הנוער שב ונעשה חשדני ומנוכר כלפי הפרוייקטור.
את הטור הזה נמנעתי מלפרסם במשך שבועות ארוכים משום שסברתי שנכון לתת לכל הפחות 100 ימי חסד לכל גורם חיובי שנכנס לתמונה. אולם עד כה גם 200 ימים חלפו, והרכבת דוהרת בנתיים לכיוון ההפוך. אני כותב את הדברים הללו דווקא בגלל שאני מאמין שעוד לא אפסה תקווה. מה שנדרש משר הביטחון הוא בסך הכל הזזת הגה הספינה לכיוון הנכון והכל ישתפר פלאים בתוך זמן קצר, אפילו עם עשירית מהתקציב שאושר. ישראל כ"ץ, דברים גדולים רשומים על שמך. אל תחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית הזו.