המעמסה הנפשית הקשה הכריעה את יוחנן אליהו פרדג' ז"ל, לוחם חטיבת 'כרמלי' שנטל את חייו. בשיחה עם ערוץ 7 מספר אביו, משה, על השבר הקשה.
"ליוחנן, הבכור שלנו, היה אכפת מאוד מעם ישראל. הוא היה חייל באגוז ובמלחמה האחרונה הצוות שלו התפרק והוא מצא מקום בחפ"ק ב'כרמלי' והמשיך להילחם. הוא נלחם גם ב'צוק איתן'", אומר משה ומציין כתושב קרית ארבע הוא מכיר לא מעט לוחמים מבני הישוב שנפלו במערכות השונות, ומזכיר את "בניה שראל שהיה בן בית אצלנו וגדל אתו כחבר לנפש".
משה עצמו הוא נכה צה"ל שנפצע אנוש בסמטת הגבורה, וגם יוחנן עצמו נפצע באורח קשה בפיגוע אבנים. "זה מוסיף וגם אם אתה מוכן להיות הראשון ולתת בכל מקום שבו אתה נמצא", אומר משה.
על פציעתו הנפשית של בנו, מרחיב משה ומספר: "ההגדרה של פצוע בנפש היא נכונה. יש כמה דרגות. הכרנו את יוחנן כמי שמתגבר. הוא היה שולח אלינו אל החברים והמפקדים שלו כדי לטפל בהם רגשית ואמר שקשה לו. הוא אמר שיש דברים שקשה לסחוב", אומר משה ומציין כי כמו יוחנן גם חבר ילדות נוסף של בנו שם קץ לחייו.
"כמו כל השקופים גם יוחנן היה אומר ש'הכול בסדר' ש'קשה אבל אני מסתדר'. הוא לא הראה בחוץ. חברים שלו אומרים שלא היו מאמינים שהוא יעשה מעשה כזה. אתה מצפה שהוא יתגבר וידבר, אבל זו הבעיה. יש לי עוד שישה בנים לוחמים שעברו את כל המלחמות ואפשר לראות את הפגיעה, אבל הם מדברים. הואפחות דיבר. הוא רק דאג לאחרים, למשפחה ולאשתו. התחושה הייתה שהוא הבכור, הוא החזק. הוא אמר שהוא מתגבר, ידענו שהוא מתגבר אבל זה היה יותר עמוק".
משה מספר על בן שגם כאשר לא היה בשירות מילואים היה מתנדב בצוות הלוט"ר הישובי, וככזה החזיק בביתו ציוד כוננות כשהוא ערוך לכל קריאה על מנת לצאת לפעילות מול גורמי פח"ע, לעיתים בתוך חברון. "לתת זה מעגל שאליו אנשים נכנסים וקשה להם לצאת ממנו, עד שמגיעים מיים עד נפש והם נשברים למרות החוזק".
"חייבים להיות עירניים ולא להסתפק ב'הכול בסדר ברוך ה' '. די עם המשפט הזה", אומר משה וכשהוא נשאל אם ואיך ניתן לזהות שבר מתקרב, הוא אומר: "זה מאוד קשה, לא יודעים מתי הקצה, אבל בואו נהיה ערבים לכל אחד ואחד ולא נחכה שיגיע לקצה. הבן הצעיר שלי, קצין, שעסק באיסוף גופות... לא צריך לחכות שהוא ידבר אלא להיות בהקשבה ולהבהיר שאנחנו פה כדי לשמוע, להיות נוכחים עד שהם ייפתחו טיפטיפה ולשם נכנס הטיפול המקצועי".
"במלחמה הוא היה הראשון שפותח את הבתים בעזה", מספר משה ומוסיף: "הוא חסר לנו, אבל הכלי נשבר כי אין יותר כוח. הוא נתן הכול לכולם. בתקופה האחרונה הוא עזר לפוסט טראומטיים שעדיין לא הוכרו, כדי לתת להם מעט מנוחה. הוא נסע למקומות שונים לאסוף כסף לטיפול עבורם. זה יוחנן, קודם כל אחרים ורק אחר כך אני".
על ההחלטה לחשוף את הסיפור הקשה בפני הציבור, אומר משה: "לא רק אדבר, אזעק. נמאס לי לדבר. אמרתי למי שהגיעו לשבעה שאני מצפה מהם שיהיו כאן עבור כולם, די לעזוב את השקופים. כל עם ישראל צריך להתעורר. הם נתנו הכול בשבילנו, בשביל עם ישראל שצריך להתעורר למענם. די, אנחנו לא רוצים עוד יוחננים כאלה, לא רוצים עוד הודעות כאלה. הם עשו את זה לעם ישראל שצריך להתחיל ולהגיד תודה. לבן שלי לא היה אכפת אם מולו נמצא ימני או שמאלני, העיקר שיהיה לו טוב וירגיש שייכות בארץ הזו. אסור לנו להשאיר אף אחד בדרך".
ברוח זו, אומר משה, פעלו הוא וחבריו חברי כיתת הכוננות בסמטת הגיבורים "כדי שלא להשאיר אף אחד בשטח. הקרבנו את החברים שלנו שנתנו את היקר שלהם כדי שנוכל לחיות כאן. המינימום הוא להגיד להם תודה, שנלווה אותם ונעזור להם".
"אני מתגעגע לחיוך שלו, לרגע שבו הוא נכנס ושואל 'אבא, אימא, אתם צריכים משהו? אל תדאגו, אני פה" מספר משה בבכי. "הוא פה דרך הילדים שלו ואנחנו נהיה כאן בשביל הילדים שלו. נהיה כאן כדי להמשיך את מה שהוא רצה, לעזור לכל השקופים, לכל עם ישראל. אני מבקש מעם ישראל, תתעוררו. אנחנו צריכים להסתכל עליהם ולראות אותם באמת. זה מה שגם הוא רצה".